ישיבת הר עציון בית מדרש האלקטרוני (ב.מ.א.)

***********************************

פרשת השבוע

 *********

 

המשך מאמרו של הרב יואל בן-נון, שנכתב בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים

 

 

  נחזור עתה לעיין במלחמתו של אברהם אבינו (שהיתה אמנם יציאה להציל ולא מלחמה

של ממש, לדברינו;   אך אולי כבר נחשב אברהם כמנהיג בארץ כפי שמשתמע מיחסי החוץ שלו),

אשר ויתר על כל נטילת שלל מרכוש סדום   "אם מחוט ועד שרוך נעל"   מפני אי רצונו

להתעשר מסדום.   אך לא ויתר על חלקם של חניכי ביתו, החיילים, ועל חלקם של ענר אשכול

וממרא, ששמרו על ביתו ועל רכושו, וזאת מלבד מה שאכלו למחייתם (עיין רש"י שם, ויש לדייק

במלה "חלק" חלוקה מדויקת בניגוד לביזה אישית).

 

  אנו שבים ופוגשים בעניין זה במלחמתו של דוד בעמלקים שבזזו את צקלג.   גם זה היה

מסע הצלה, דומה לשל אברהם, שהרי עדיין לא היה דוד אפילו מלך יהודה, אלא שבפועל הגן על

ארץ יהודה מכל אויביה, כנזכר במעשה נבל הכרמלי (שמואל א' כ"ה).   הנה מוצאים אנו אנשי

בליעל בצבא דוד שרצו לנהוג כהצעת מלך סדום לאברהם   "תן לי הנפש והרכוש קח לך", ולא רצו

להחזיר את הרכוש למאתיים החיילים שפיגרו   מלעבור את נחל הבשור ונשארו לשמור על הכלים:

"יען אשר לא הלכו עמי, לא נתן להם מהשלל אשר הצלחנו כי אם איש את אשתו ואת בניו וינהגו

וילכו" (שמ"א, ל', כ"ב).   לכאורה יש מקום לדון כדבריהם, שהרי אפשר לטעון שמאתיים איש

שפיגרו, התייאשו מלהציל וויתרו על רכושם.   ועוד יותר יש מקום לומר שמלך סדום שמציע זאת

בעצמו התייאש מן הרכוש, ועל כן הוא שייך למצילים, כמו במציל מן הים ומן הנהר או מן הארי

במצב של יאוש (ב"מ כ"ד).   אלא שדוד מסרב לנהוג ככנופיה של חיילים פרטיים ונוהג כמו צבא

ממלכתי, שבו סומכים יושבי הכלים, ואפילו המפגרים, על חבריהם, וכולם חולקים כאחד   זהו

החוק והמשפט לישראל "כי כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדיו יחלוקו" (שמ"א

ל', כ"ד), וזהו שלמד דוד מאברהם לדברי רש"י.   זאת ועוד, דוד נוהג כפי שראינו במלחמת מדין,

ושולח מהשלל לזקני יהודה בכל הערים, כלומר, נותן את חלקו של העורף (אע"פ שאין לו פרוט

מדויק).

 

  אם נדייק, נראה שלפנינו שתי הלכות שונות   האחת הקובעת חלוקה שווה לחיילי הצבא

שלחם, ללא הבדל הנובע מתפקיד עורפי או מחולשה יחסית, והשני הקובע חלוקת השלל, באופן

לא לגמרי שווה, עם העורף כולו, כך שלכל אזרח חלק בשלל.

 

  מעניין גם נימוקו של דוד וצורת שכנועו את אנשיו.   בתחילה פותח בדרכי נעם   "לא

תעשו כן אחי"   ומנמק זאת בכך שנצחונם ביד ה' היה, וה' שמר אותם ונתן בידם את עמלק, מה

שמזכיר מיד את נימוקם של שרי הצבא במלחמת מדין, המביאים את חלקם בשלל כתרומת הודיה

על העדר נפגעים.   ואולם מיד אחר-כך עובר דוד לטון של מפקד שולט:   "ומי ישמע לכם לדבר הזה

כי כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדיו יחלוקו".   דוד שולט באנשיו, גם אלה

שבני בליעל הם, ביד רכה וביד קשה גם יחד.

 

 

  רעיון זה   "כי לה' המלחמה" (שמ"א י"ז, מ"ז)   אשר קובע אצל שרי הצבא במדין ואצל

דוד ביחס לשלל (ראה גם שמ"ב ח', י"א-י"ב שם הקדיש דוד לה' את שלל אויביו בהיותו מלך),

חוזר ומופיע דווקא במגילת אסתר אצל יהודי פרס.   בכתב המלך הראשון אשר ניתן לבקשת המן,

הותר "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד   ושללם לבוז"

(אסתר ג', י"ג).   כאשר באה אסתר אחרי תליית המן ומבקשת להשיב את הספרים הללו, נאמר לה

מפי המלך, כי אפילו המלך אינו יכול לחזור בו ולשנות פקודותיו שכבר נחתמו, שכן חותם טבעת

המלך הוא הקובע, ואם אפשר יהיה לבטל, לא יהיה ערך לפקודות (איזו ממלכה!!!).   על כן אפשר

רק לכתוב ספר חדש לפי רצון מרדכי ואסתר ולא לבטל את הקודם.   בכתב השני ניתנה רשות

מקבילה ליהודים "להקהל ולעמוד על נפשם, להשמיד להרוג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים

אותם טף ונשים ושללם לבוז" (אסתר ח', י"א).   כדאי שישימו לב כל "מקטרגי" חג הפורים כי כל

אשר הושג בשתדלנות חריגה זו היה רשות להתגונן, ומעתה רשות הדבור לנשק, מאחר שלא

נתבטלה הפקודה הראשונה המתירה לאויבי היהודים להכותם.   כאן מופיעה גבורת ישראל

שבגולה, יחד עם פחד הגויים, ומתוכה צומחת גדולת הנפש שבהכרת הנס   "ובביזה לא שלחו את

ידם" (אסתר ט' י', ט"ו, ט"ז) על אף ההיתר מטעם המלך.

 

  עוד פעם אנו מוצאים יסוד זה במלחמת יריחו, ובמקביל במלחמת שאול בעמלק, כאשר

ברור לכל כי "מלחמה לה' בעמלק" (שמות י"ז, ט"ז), וכי "נתן ה' לכם את העיר" (יהושע ו', ט"ז),

הרי שכל השלל   חרם הוא ואין לקחת ממנו דבר (אלא שביריחו נתנו כסף וזהב וכלים לאוצר

המשכן   יהושע ו', י"ח-י"ט).   כאשר נתן שאול לעם לקחת מן השלל, וכאשר מעל עכן בן כרמי

בחרם ונטל מן השלל כסף זהב ואדרת שנער אשר חמד לבו (יהושע ז', כ"א), עכרו הם את ישראל

והכשילו אותו.   מעניין לדייק בפסוקים ולראות שעכן נאשם גם בזה שעבר את הברית ולקח מן

החרם, וגם בכך שגנב וכיחש ושם בכליו, הד לאיסור נטילת שלל אישי, גם בלא צו חרם.

 

  כאן אנו מגלים צד נוסף, צד צבאי-מוסרי, בעניין השלל והוא נוגע להשפעה המיידית או

המצטברת על צבא בוזז, או על צבא שיש בו אווירה אשר מאפשרת אפילו לבודדים לשלוח ידם

בביזה.   אחרי מעילת עכן בחרם באה המפלה הצבאית בעי, והנחיתה מהלומה על העם, ואז אמר

ה' ליהושע   "חטא ישראל וגם עברו את בריתי אשר צויתי אותם וגם לקחו מן החרם וגם גנבו וגם

כחשו וגם שמו בכליהם.   ולא יכלו בני ישראל לקום לפני אויביהם " (יהושע ז', י"א-י"ב).   איך

אפשר להבין הכללה נוראה זו שמטילה את חטא עכן על כל ישראל?   האם לא שאל משה "האיש

אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף" (במדבר ט"ז, כ"ב) ונענה כדבריו?   אלא שכל חטא של יחיד עלול

להיות סימפטום למצבה של האומה כולה, וזהו יסוד דין ערבות של כל ישראל זה לזה, ובאמת

בשני המקרים נדרשו ישראל להיבדל מן החוטאים כדי לא להיענש בגינם.   ואכן אם נתבונן בדברי

המרגלים שעלו לרגל את העי, אנו מוצאים היעדר שם שמים בפיהם וזלזול שחצני באויב   "אל

יעל כל העם, כאלפים איש או כשלשת אלפים איש יעלו ויכו את העי, אל תיגע שמה את כל העם כי

מעט המה" (יהושע ז', ג').   אם פושה אוירה כזו באומה ובצבאה (כפי שקרה לנו ערב יום

הכיפורים), עד שמפקדי הצבא נכונים לקבל הערכות צבאיות חסרות בסיס כאלה, סימן הוא

לכישלון חמור.   כישלון זה נובע מניצחון יריחו ומהאווירה שנוצרה "וימעלו בני ישראל מעל

בחרם, ויקח עכן " (יהושע ז', א'), ותוצאתו כשלון במתקפת העי הראשונה מחוסר כח מספיק,

"וימס לב העם ויהי למים" (יהושע ז', ה').   כאשר באים לתקן, יש צורך לשנות את כל האווירה

ואת כל מהלך הרוח בעם, ויחד עם זה לעקור את החוטא הישיר, ורק שני אלה כאחד מבטיחים

את הניצחון בשנית   "ויאמר ה' אל יהושע אל תירא ואל תחת, קח עמך את כל העם המלחמה

וקם עלה העי   ויבחר יהושע שלשים אלף איש גבורי החיל וישלחם לילה" (יהושע ח', א'-ג').   לא

עוד כח קטן ולא עוד בלא תכנון נאות, אלא במאמץ כולל ובלא זלזול   אז הניצחון מובטח.   אז אין

מעמידים עוד את העם בניסיון חרם, כי מלחמה ברמת מוסר כה גבוהה היא ניסיון קשה מדי,

והשלל מותר   "רק שללה ובהמתה תבוזו לכם".   אי אפשר להבין את עניין השלל בנפרד מרמתו

הצבאית והמוסרית של הצבא, כשם שאי אפשר לנתק את הרמה הצבאית מדרגת המוסר

המשתקפת דווקא בנושא השלל (כמדומה שאני פטור מלפרש עד כמה נוגעים הדברים אלינו, ועד

כמה חוזרים הם על עצמם כמעט במדוייק).

 

  גם במלחמת שאול בעמלק נקבל תוצאה דומה, ונוכל להבין טוב יותר מה היה הקצף

הגדול על שאול וצבאו, אשר נכשלו במלחמה (לא כאשר נראה למי שאינו מעיין, כי נכשלו רק

בפרטים בעניין הבהמות ובעניין אגג).   די אם נשאל את עצמנו כיצד הופיע שוב עמלק על אותה

ארץ יהודה בצקלג תוך כמה שנים.   כאשר נלחמו פלישתים בישראל בגלבוע, וגם דוד יצא אתם

מתוך כוונה להפוך את הקערה בשדה הקרב ולהציל את שאול (אלא שלא עלה בידו, מאחר ששרי

פלישתים הבינו את כוונתו טוב יותר מאכיש מלך גת   שמ"א, כ"ט), דווקא אז חוזר עמלק ומופיע

בצבא גדול, אשר מוכה לבסוף ע"י דוד חוץ מ- 400 רוכבי גמלים.   חייבים אנו להבין כי צבא שאול

הסתפק באותם מחנות עמלקים אשר מצא, ועל אף עדות הפסוק כי הכה שאול את עמלק עד לגבול

נצרים (ט"ו, ז') מסתבר בהכרח כי לא מצא את כולם, וכנראה פשוט מפני שהעם נתפס בשלל ופינה

דעתו מלחימה.   כפי שידוע בכל ההיסטוריה הצבאית כי צבא שמתפנה לביזה באמצע המלחמה,

אין לו סיכוי לעמוד זמן רב.   רק כך יובן החזיון של צבא עמלקי חדש תוך זמן קצר, והמשמעות של

הכאתו בידי דוד באותה שעה ממש, שבה נפל שאול בגלבוע, כדבר שמואל אליו אחרי כשלונו

הגדול   "קרע ה' את ממלכתו ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך" (שמ"א ט"ו, כ"ח).

כמה מובן הוא גם הדיון על השלל (שהיה הפעם שלל מוצל מארץ יהודה שבידי עמלק) בין דוד

ואנשיו רעי הלב, דווקא על רקע פעולת שאול ואנשיו בשלל עמלק, שהעכירה את ישראל וגרמה

לנפילתו.

 

 

  צאו וראו אם כן מה נעשה לאותם נציגי עכן בן כרמי שבתוכנו, אשר הם רבים יותר מדי

לדאבוננו, ונוהגים כאותם המצורעים שבפתח שומרון (מלכים ב' ז', ח'-ט') או כגיחזי (מלכים ב'

ה', כ"ו-כ"ז) אשר בוזזים ושוללים איש לאוהלו ומכתימים את צבא ישראל וגם מורידים את

רמתו.   אם ספגנו בתחילת מערכה זו, כאשר היה בעי, שומה עלינו גם לטפל באשמים וגם לתקן

את מערכינו הצבאיים, לנקות מתוכנו את השחץ והגאווה המתגלים בזלזול באויב, ויחד עם זה

לעמול קשה כדי לבנות מחדש את חוסננו הרוחני והמוסרי.   בכלל, אחד הדברים החשובים שבהם

עלינו לטפל בתוך צה"ל הוא נושא השלל שבו משתקפת דמותם של הלוחמים, וזאת גם בהוראות

ברורות יותר, וגם בחינוך צבאי מקיף.   אם כוחנו המוסרי אתנו, נלחם באותה רמה שציינה אותנו

מאברהם אבינו ועד יהודי פרס, ולא נשלח בביזה ידינו, מלבד מה שדרוש לצה"ל כציוד לחימה ומה

שמועיל ליחידות בתוך המלחמה.   ואם לאו   נקבע כללים מדויקים רשמיים ונוגעים לכולם,

מטעם המטכ"ל, בכל מה שנוגע למה שמותר לקחת ובנוגע לחלוקה שווה.   אבל נימנע בתוקף מעשי

שוד של ביזה אישית מגזע עכן בן כרמי, ואז יהיה עמק עכור לפתח תקוה.

 

  אסיים בהערה   אחרי מלחמת העי באה מלחמת גבעון בהופעת נסים גדולים וגלויים

שבה, ודי למבין.

 

***************************

כדי להרשם יש לשלוח בקשה לכתובת

  MAJORDOMO@ETZION.ORG.IL

עם התוכן:

  GET YHE-TEST H-SUBSCRIBE.

 

קיימת גם מערכת שיעורים באנגלית.   כדי לקבל רשימת השיעורים, יש לשלוח בקשה לכתובת:

  LISTPROC@JER1.CO.IL

 עם התוכן:

   INFO YHE-ABOUT.

 

בשאלות אפשר לפנות למשרד הישיבה 02-9931-456 ולבקש את משרד האינטרנט, או לכתוב לכתובת YHE@JER1.CO.IL

*******************************

כל הזכויות שמורות   1997   ישיבת הר עציון