!!
 
EAB- blank  
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

פרשת מצורע


כידוע לכל בר בי רב, חובת הטבילה מדאורייתא בימינו נוהגת בפועל ביחס לנשים בלבד[1]. דווקא מסיבה זו, מפתיע לגלות שבתורה אין כלל חובת טבילה לנשים. למעט מקום אחד, לא מוזכר בשום מקום בתורה שנשים מצוות לטבול. חסרון חובת הטבילה מעניין במיוחד במקומות שבהם היא מתבקשת - בתהליך הטהרה של היולדת, הנידה והזבה; אך גם בפרשת אשת יפת תואר, לדוגמא, צריכה הייתה התורה לציין שהאישה צריכה לטבול בתהליך גירותה. התורה מזכירה חובת טבילה לאישה במקום אחד בלבד - ביחס לאישה ששכב אותה איש:

"ואִשה אשר ישכב איש אֹתה שכבת זרע - ורחצו במים וטמאו עד הערב".   (ויקרא ט"ו, יח)

סביר להניח שבמקרה זה חובת הטבילה של האישה נובעת מחובת הטבילה של הגבר, שיצאה מגופו שכבת זרע (בדומה לאיש השוכב עם נידה, המקבל את טומאתה וחייב להיטהר)[2]. פרט למקרה יחיד זה, לא מוזכרת חובת טבילה באישה בכל התורה כולה[3]. לכאורה, הטבילה נדרשת לצורך הטהרה, וקשה לראות מהו ההבדל בין הגבר לאישה בעניין זה. כשם שאין כל הבדל בין גבר הנוגע בשרץ לבין אישה הנוגעת בשרץ - כך לא צריך להיות הבדל בין תהליך הטהרה של הגבר לבין תהליך הטהרה של האישה.

שני מחייבים לטבילה?

כידוע, ההלכה הפשוטה קובעת שאף הנשים חייבות לטבול[4]. באופן פשוט, ניתן היה להסביר שההבדל בין ההלכה לבין פשטי המקראות בנקודה זו נובע מהבדל יסודי בין שני הגורמים הללו: ההלכה קובעת מה צריך לעשות, ואילו התורה מתארת מה צריך להיות. בנידון דנן, ייתכן שישנם שני מחייבים לטבילה, שאינם תלויים זה בזה: מחד, כל טמא צריך לטבול כדי להיטהר מטומאתו; ומאידך, ישנו מחייב נוסף לטבילה. התורה אינה מציינת את חובת הטבילה ביחס לכל טמא, שכן העיקרון - שכל טמא צריך לטבול - ידוע. רק כאשר קיים גם המחייב השני - ציינה התורה במפורש את חובת הטבילה.

מהו המחייב השני? מהו תפקידה של הטבילה, מעבר לטהרה השייכת בכל הטמאים? כדי להבין זאת, נבחן בקצרה את מעמדו של השולח את השעיר לעזאזל. בדרך כלל, התורה מציינת ביחס לכל טמא שתי הלכות נפרדות: ראשית - הוא טמא; ושנית - הנוגע בו והנושא אותו טמאים. אולם ביחס למשלח את השעיר לעזאזל - נאמר שהוא חייב לטבול, אך לא מוזכר בשום מקום שהוא טמא. נראה שהוא אינו טמא, ולמרות זאת חייב בטבילה[5]! למעשה, כפי שנראה להלן, קושייה חמורה זו היא המפתח להבנת תפקידה של הטבילה.

הטבילה - מכשירה כניסה למחנה

הפעולות הנדרשות לטהרה מתחלקות לשני סוגים: יש פעולות המטהרות את המבצע אותן, ויש פעולות שאינן מטהרות בפני עצמן אך הן הכרחיות לטהרה. הזאת מי חטאת על אדם שנגע במת שייכת לסוג הפעולות הראשון: המים עצמם מטהרים את הטמא. לעומת זאת, הטבילה שייכת לקבוצה השנייה. לכן, בפרשת אחרי מות, בתיאור עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, נאמר שהכהן הגדול חייב לטבול כאשר הוא מחליף את בגדיו מבגדי לבן לבגדי זהב, למרות שבגדי הזהב הם פחות קדושים מבגדי הלבן. תפקיד הטבילה אינו לטהר או לקדש, ולכן יש לטבול בכל מקרה שבו עוברים בין שני מצבי קדושה.

ואכן, לא רק טמאים חייבים לטבול. כל אדם הנמצא מחוץ למחנה ומבקש להיכנס אליו - חייב בטבילה המתירה לו להיכנס למחנה. זוהי הסיבה לכך שהמשלח את השעיר לעזאזל חייב לטבול לאחר חזרתו למחנה, למרות שהוא לא נטמא מעולם.

כפי שעולה בבירור מפרשיות הפקודים, הגברים שייכים למחנה ואילו הנשים שייכות אליו רק דרך אביהן, בעליהן או ילדיהן. כאשר האדם נטמא - הוא מנותק, במידה מסויימת, ממסגרת המחנה הקדוש. אפילו כאשר הוא אינו צריך לצאת מחוץ למחנה - השתייכותו למחנה נפגמת. לכן, כאשר הוא נטהר - עליו לטבול, כדי לשוב ולחזק את שייכותו למחנה. לכן האישה, שאינה שייכת למחנה, אינה צריכה לטבול בתהליך טהרתה[6].

לשוני שבין האיש לאישה יש גם השפעה על אופי טומאתם, ולא רק על אופי טהרתם. ההלכה מבחינה בין זב, הטמא לאחר שראה שלוש פעמים זיבה, לבין זבה, הנטמאת לאחר שראתה זיבה במשך שלושה ימים. להבחנה זו יש בסיס בתורה, הקובעת שזב נטמא כתוצאה מזיבה ("איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו - טמא הוא[7]"), ואילו זבה נטמאת כתוצאה מזיבה "ימים רבים" (ויקרא ט"ו, כה). עולה מכאן הבחנה יסודית בין טומאת האיש לבין טומאת האישה: טומאת האישה חלה על הימים - הימים שבהם היא רואה זיבה נחשבים לימי טומאה[8], ואילו טומאת האיש אינה תלויה בימים אלא במעמד אישי: לאחר שלוש פעמים שראה זיבה - הוא הופך לזב. השינוי במעמדו האישי של הזב משפיע, כמובן, גם על שייכותו למחנה.

זוהי, כנראה, הסיבה להבדלי הניסוח בתורה בין הלכות הזב להלכות הנדה והזבה: השוכב על משכב הזב נטמא, ואילו השוכב על משכב הנדה לא נטמא אלא אם כן נגע במשכבה. טומאת הזב חמורה יותר מטומאת הזבה, שכן לטומאתו יש השלכה גם על השייכות למחנה.

המתנת שבעה ימים

כפי שקיים מחייב כפול לחובת הטבילה, כך קיים גם מחייב כפול לחובת המתנת שבעה ימים. בשבוע שעבר עסקנו בהבדל שבין תהליך הטהרה של המצורע לבין תהליך הטהרה של הזב: המצורע מביא שתי ציפורים כדי להיכנס למחנה[9], ואילו זב נכנס למחנה לאחר שבעה ימים. כזכור, הסברנו שהזב צריך להמתין שבעה ימים שכן כל שינוי מעמד מחייב המתנת שבעה ימים. אולם מדוע המצורע אינו חייב להמתין שבעה ימים לפני כניסתו למחנה?

כניסה אל הקודש מחייבת הפרשה שבעה ימים. לכן הכהנים הופרשו שבעה ימים, משה רבנו המתין שבעה ימים לפני שהקב"ה קרא לו להר סיני, וגם הכהן הגדול (לפני יום הכיפורים) והכהן העושה את הפרה האדומה מופרשים לדורות שבעה ימים לפני יום עבודתם. במקביל, נדרשת הפרשה מסויימת גם מאדם המתקרב אל הקודש, אפילו אם הוא אינו נכנס אליו. לכן, הכהנים הנגשים אל ה' נדרשו להתקדש לפני מעמד הר סיני, והעם כולו צווה שלא להתקרב אל אישה[10]. מצב דומה קיים גם במצורע: מצורע מוחלט חייב לשבת מחוץ למחנה, ולכן מותר לו לבוא על אישה (הל' טומאת צרעת י', ו). לאחר שהביא שתי ציפורים, והתחיל את תהליך הטהרה המכניס אותו למחנה - אסור לו לבוא על אישה עד כניסתו למחנה (הל' טומאת צרעת י"א, א)[11].

כעת, ניתן להסביר שקיים מחייב כפול להמתנת שבעת הימים. מחד - יש להמתין שבעה ימים לפני הכניסה אל הקודש; ומאידך - הזב חייב להמתין שבעה ימים כדי להפסיק את הגדרתו כ'רואה זיבה'. המצורע אינו חייב להמתין שבעה ימים, שכן מחד - הוא אינו נכנס אל הקודש אלא רק למחנה ישראל; ומאידך - הפסקת מצב צרעתו נעשתה באמצעות הציפורים. לאחר שהביא ציפורים ונכנס אל המחנה, כאשר המצורע מבקש להיכנס גם לבית המקדש - אף הוא נדרש להמתין שבעה ימים לפני הבאת קרבנותיו.

למעשה, קיים גם הבדל הלכתי בין שני המחייבים של המתנת שבעת הימים. לצורך כניסה אל הקודש, חייב האדם להמתין שבעה ימים מלאים, ולכן המצורע והזב מביאים את קרבנותיהם רק ביום השמיני. לעומת זאת, שבעת ימי הטומאה של הזב והזבה אינם צריכים להיות ימים מלאים, ולכן כבר ביום השביעי האדם הוא טהור ("מקצת היום ככולו")[12].

משכב הנידה

לסיום, אוסיף נקודה אחת הנוגעת למשכב הנדה. מהתורה עולה שהנוגע בנידה עצמה טמא, ואילו הנוגע במשכבה חייב גם לכבס את בגדיו. ניתן לראות מכאן שמשכב הנידה מטמא טומאה חמורה יותר מהנידה עצמה. לכן, חייבים אנו לומר שהמשכב אינו מקבל טומאה מהנידה, אלא נוצרת בו טומאה עצמאית כתוצאה מהגדרתו כ'משכב הנידה'.

טומאה זו חלה גם על משכב בועל נידה. משמעותה היא שהאיחוד בין האיש לאישה הוא בעל פוטנציאל עצום: כאשר הוא נעשה שלא כראוי - מועברת טומאה בין בני הזוג עד כדי השפעה על משכבו של בן הזוג; אולם כאשר הוא נעשה כראוי - הוא מעביר ביניהם טהרה וקדושה.

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב מאיר שפיגלמן, תשס"ג

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית: http://www.vbm-torah.org/hebweb

האתר באנגלית:   http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9931456 שלוחה 5

דואל: YHE@etzion.org.il

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*

לתגובות - parasha@herzog.ac.il



[1]   פרט למקרים מיוחדים שבהם מחוייבים אף הגברים מדאורייתא לטבול, כגון כאשר הם עולים להר הבית ועוד.

[2]   שתי הפרשיות הללו מלמדות אותנו על תפיסתה הרעיונית של התורה אודות הביאה. כבר במקום הראשון שבו מתואר האיחוד בין הגבר לאישה, התורה כותבת "ודבק באשתו והיו לבשר אחד". הביטוי ההלכתי של האיחוד הזה הוא שמעמדו ההלכתי של אחד מבני הזוג מועבר לבן הזוג השני - בבחינת "אשתו כגופו". כך ניתן להסביר את דין הייבום. התורה כותבת במפורש שהבכור הנולד לאשת המת קם על שם המת. דבר זה מוזר, שהרי אין כל קשר ישיר בין הבן לבין המת, והקשר של אמו לאדם המת נותק - לכאורה - לאחר מותו. ניתן לראות כאן שקשר הנישואין אינו מתנתק לעולם, אפילו לאחר מיתת הבעל, ולכן האשה יכולה להמשיך את שם בעלה גם לאחר מותו. לעובדה זו יש גם השלכות להלכה: חלל הבא על אישה מעביר אליה את מעמד החללות ואוסר עליה להינשא לכהן, למרות שהביאה עצמה מותרת לחלוטין. גם בפרשת כי תצא, בפרשיית המחזיר גרושתו, עולה אותו יחס בין האדם לאשתו. התורה מנמקת את האיסור על האדם לשאת את גרושתו לאחר שנישאה לאחֵר בכך שהיא נטמאה: "לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה... אחרי אשר הֻטמאה". למרות שהנישואין השניים נעשו בהיתר גמור, התורה מתייחסת אליהן - במובן מסויים - כבגידה. מכל הפרשיות הללו אנו רואים שהחיבור בין הבעל לאשתו יוצר איחוד הלכתי, נוסף על האיחוד הרעיוני, ואיחוד זה תקף במידה מסויימת גם לאחר מיתה או גירושין. בביטוי ממצה, מזכירה התורה את האיחוד המופלא הזה בפרשת בראשית: "ויקרא את שמם אדם ביום הִבראם".

[3]   ואכן, מסיבה זו נחלקו הראשונים במקור חובת הטבילה של נידה וזבה, שכן חיוב הטבילה אינו מוזכר במפורש.

[4]   למעשה, יש לכך רמז כבר בתנ"ך. בפרשת דוד ובת שבע נאמר "והיא מתקדשת מטומאתה" בהמשך התאור של האישה הרוחצת על הגג. נראה, שהמקרא הזיז מלים אלו כדי להדגיש את חפזונו של דוד בקריאת האשה, כאילו הוא קרא לה בתוך תהליך טהרתה.

[5]   להלכה, המשלח את השעיר לעזאזל הוא טמא, כיוון שהוא יצא מחוץ למחנה. בגמרא (יומא סז ע"א) יש אפילו דעה הקובעת שהמשלח טמא מהרגע שהוא יצא מהמחנה. מכל מקום, להלכה גם גרים טובלים (למרות שהדבר אינו מפורש בכתוב), ושוב - יש לפנינו טבילה שאינה נועדה דווקא לטמאים.

[6]   בקצרה נציין שניתן לומר אף יותר מכך: חיוב טבילה קיים רק בטומאות שמקורם באדם (אם כי לא כל טומאה שמקורה באדם מחייבת טבילה). לכן חיוב הטבילה אינו מוזכר ביחס לנוגעים בשרץ או בנבילה, ואף לא ביחס לבא אל בית מנוגע. יוצאי דופן לחלוקה זו הם מצורע מוסגר, שטומאתו נובעת רק מספק, וטומאת האוכל נבלת חיה ועוף טהורים, הזוקקת דיון מצד עצמה. נראה שפגיעה בשיוך למחנה יכולה להיעשות רק כתוצאה מטומאה שמקורה באדם עצמו.

[7]  פיסוק זה אינו תוןאם לטעמים, ולכך נתייחס במקום אחר ב"ה..

[8]   גם איש הבא על הזבה מקבל את טומאתה, וטומאתו תלויה בימים.

[9]   הרמב"ם (הל' טומאת צרעת י"א, ו) פוסק שדין צפורי המצורע קיים גם בחו"ל, ומכאן ראיה שהן אינן קשורות לכניסה למקדש אלא לכניסה למחנה ישראל.

[10] לכן גם אסור לבוא על אישה יפת תואר הממתינה לכניסתה למחנה. למעשה, קיימת דעה שמותר לבוא על אשת יפת תואר פעם אחת, אך אסור לבוא עליה פעמים נוספות. לאור דברינו למעלה, ניתן להבין את הסברה: מותר לבוא על האישה לפני שהוחלט אם היא תצטרף למחנה, אך לאחר שהחליטו לצרף אותה - עליה להתקדש, ואסור לבוא עליה.

[11] מפשטי הפסוקים, לא ברור אם מצורע מוחלט מותר בביאה.

[12] לעומת הזבה, הנידה נטמאת שבעה ימים מלאים (וכן גם הבא על הנידה). ההבדל בין הנידה לזבה נובע מהשוני שבין טומאותיהן: שבעת ימי הטומאה של הנידה אינם שבעה ימים שבהם היא מוגדרת כ'רואה', אלא שבעה ימים שבהם קיים חשש מציאותי שהיא תראה דם. כיוון שהיא עלולה לראות דם עד סוף היום השביעי - ממילא היא אינה יכולה להיטהר לפני תום אותו היום. הנידה לא שינתה את מעמדה (בדומה לבעל קרי, שאינו משנה את מעמדו), ולכן אינה צריכה להביא קרבן. באופן בסיסי, טומאת הנידה היא טומאת ערב, אלא שהיא מתמשכת שבעה ימים.