!!
 
EAB- blank  
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

ישיבת הר עציון בית מדרש האלקטרוני (ב.מ.א.)

***********************************

פרשת השבוע

 *********

 

פרשת צו

 

זמן אכילת שלמים

 

רב   יונתן גרוסמן

 

 

  כפי שראינו בשיעור בשבוע שעבר, פרשת צו מתמקדת בדיני הקורבנות מנקודת מבטם של הכהנים (בניגוד לפרשת ויקרא שהתמקדה בנקודת המבט של ישראל - מביא הקורבן).

 

  הזכרנו, שבשל נקודת מבט זו ישנה התמקדות בהלכות אכילת הקורבנות - החל בעולה שאינה נאכלת כלל, וכלה בשלמים הנאכלים על ידי המזבח, הכהנים והבעלים המביא אותם.

 

  שיעורנו היום יתמקד בזמן אכילת השלמים, ובחלוקה הפנימית הקיימת בין שני סוגים שונים של שלמים.

 

  ישנה מחלוקת ראשונים על שום מה ניתן לקורבן השלמים שם זה.

 

  רש"י (ויקרא ג', א) מביא שתי דעות:

א. "שמטילים שלום בעולם".

 

ב. "שיש בהם שלום למזבח ולכהנים ולבעלים" (כלומר שכולם נהנים מאכילת הקרבן).

 

  מקור שני פירושים אלו שמביא רש"י הוא בתורת כהנים, נדבה, פרק ט"ז, א-ב. שני הפירושים הללו גוזרים את המילה 'שלמים' מלשון שלום. אפשרות שלישית להבנת 'שלמים' מופיעה בפירוש הרשב"ם (ויקרא ג', א):

 

ג. "לשון שלמים, שמשמע לשון 'נדר וצריך לשלם את נדריו', שהוא לשון תשלומין".

 

  לפי הרשב"ם שלמים קשורים לתשלום נדר שאדם קיבל על עצמו. לפי שתי האפשרויות הבסיסיות הללו, שם קורבן השלמים מדגיש את אי היותו כפרה על חטא. בין אם הוא קשור לשלום הנעשה בעולם (כלומר, שה' אינו כועס על מביא קורבן זה) ובין אם מדובר על קורבן שכל מהותו תלויה בנדר שאדם מרצונו נדר, אין מדובר בחטא הניצב בפתחו של מביא הקורבן. ואמנם, בבחינת המקומות בהם דן הכתוב בשלמים אנו מגלים כי שלמים אינם באים ככפרה אלא הם ביטוי של שמחה והתרגשות נפשית.

 

  כך הדבר מפורש בדברים כ"ז, ז: "וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' א-להיך"; כך גם נראה בחידוש מלוכת שאול: "ויזבחו שם זבחים שלמים לפני ה', וישמח שם שאול וכל אנשי ישראל עד מאד" (שמו"א י"א, טו), ועוד (למשל בברית האגנות - שמות כ"ד, ובטיהור המקדש על ידי חזקיהו - דבהי"ב כ"ט, ל-לא).

 

  כלומר, בניגוד לקורבנות אחרים הבאים, בדרך כלל, מתוך ציווי כפוי מראש וככפרה, השלמים מאופיינים בכך שהם קשורים לשמחה - ציבורית או פרטית - ונובעים מתוך התנדבות אישית. לכן לא נמצא מצוה, חובה הכופה על הצבור להביא שלמים, למעט במקרה אחד - בשבועות [לא כאן המקום להאריך בהסבר הענין. בשיעור הבא נדון בעז"ה ביום השמיני למילואים ובחטא נדב ואביהו, ואז נסביר שלמים חריגים אלו].

 

  אם נתמקד בפסוקים הדנים בקרבן השלמים בפרשה שלנו ניווכח שהכתוב מחלק בין שני סוגים שונים של שלמים:

וזאת תורת זבח השלמים אשר יקריב לה':

1. אם על תודה יקריבנו...

2. ואם נדר או נדבה זבח קרבנו...

 

סגנון הכתוב: "אם... ואם" מצוי לרוב בתורת הקורבנות, והוא בא לבטא שני מינים שונים אפשריים תחת אותה קטגוריה עקרונית של קורבן. כך למשל לגבי קרבן מנחה אנו קוראים: "ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה'... ואם מנחה על המחבת קרבנך... ואם מנחת מרחשת קרבנך... ואם תקריב מנחת בכורים לה'" (ב', א-טז). ישנו קורבן הקרוי מנחה, אך ישנם אופנים שונים להקריבו, ואלו מפורטים בסגנון: "אם... ואם" [אגב, בהמשך רשימת המנחות אנו מופתעים לראות את השלמים כסעיף משנה של המנחה: "ואם זבח שלמים קרבנו...", ואכמ"ל].

 

  כלומר, ישנם שני סוגים של קורבן השלמים: שלמי תודה ושלמי נדר או נדבה. לשני סוגים אלו דינים שונים, והכתוב אצלנו מדגיש בעיקר את זמן האכילה השונה.

 

  לשם מיקוד הענין נתבונן בהבדלים הבסיסיים הקיימים בין קדשי קדשים (כדוגמת עולה ומנחה) ובין קדשים קלים (כדוגמת שלמי נדר או נדבה):

קדשי קדשים:   מקום השחיטה: בצפון המזבח;

 

   מקום האכילה: רק בעזרה (למעט עולה שאינה נאכלת);

 

  זמן אכילת הקורבן: יום ולילה הבא אחריו (חז"ל הגבילו את האכילה רק עד חצות - "כדי להרחיק את האדם מן העבירה", אך מדאורייתא ניתן לאכול כל הלילה).

קדשים קלים:   מקום השחיטה: בכל העזרה;

  מקום האכילה: בכל ירושלים;

  זמן אכילת הקרבן: יום, הלילה שאחריו, ועוד יום שאחרי הלילה.

 

מה פשר ההבדל בזמן אכילת הקורבנות השונים? מדוע הכהנים רשאים לאכול מקורבן החטאת רק יום ולילה, ואילו בעלי קורבן השלמים רשאים לאכול ממנו שני ימים והלילה שביניהם?

 

  על מנת להבין זאת יש לקחת בחשבון את שני חישובי הזמנים השונים שקיימים בין המקדש ושאר העולם. בכל הארץ, היממה מתחילה בלילה, והיום נגרר בעקבותיו. כך למשל שבת מתחילה לאחר שקיעת החמה ביום שישי, והלילה כבר מקודש כשבת.

 

  לעומת זאת, בבית המקדש יחידת הזמן הבסיסית (יממה) מתחילה בבקר, ונמשכת עד לסוף הלילה שבא בעקבות אותו יום, ולכן למשל, מותר להקריב את כל הקורבנות שהובאו במשך היום, עד לסוף הלילה שאחרי אותו יום, מפני שזהו המשך אותה יחידת זמן (אמנם ישנה הגבלה הנוגעת לדין זה, המתמקדת בזמן העלאת האימורים על גבי המזבח, ואכמ"ל).

 

  בשיעור הקודם הדגשנו, שחלק הכהנים הניתן להם מקורבנות קדשי הקדשים, הינו חלק ממה ששייך בסיסית למזבח, אלא שה' נותן להם מחלקו (בלשון הגמרא: "כי קא זכו, משולחן גבוה קא זכו"). ממילא, זמן אכילת הקורבן על ידי הכהנים, קשור מהותית לזמן אכילת הקורבן על ידי המזבח, שהרי שני האוכלים הללו (הכהנים והמזבח) הינם חלק מאותה אכילה בסיסית. לכן, על הכהנים לסיים את אכילתם עד שהמזבח מסיים את אכילתו, וזמן זה הינו בסוף יחידת הזמן אשר בא נשחט הקורבן, כלומר יום שחיטתו והלילה שאחריו (שזוהי כאמור, יממת המקדש).

 

  לעומת זאת, אכילת הבעלים את השלמים אינה נובעת מנתינת ה' להם חלק מהקרבן, אלא מלכתחילה, עורכים שולחן לשניים - לגבוה ולבעלים, שני הצדדים שותפים מלאים באכילת הקורבן. לכן, מצורפות שתי יחידות הזמן - מחד היום והלילה שאחריו, כזמן בית המקדש, ובמקביל, הלילה והיום שאחריו, כזמן כל הארץ. למעשה הזמן שנוצר הוא שני ימים והלילה שביניהם, כשהלילה משרת את סוף זמן המקדש, ותחילת זמן הארץ.

 

  לאור זאת מובן גם מקום האכילה המשתנה בין קדשי קדשים וקדשים קלים. הכהנים האוכלים משולחן גבוה, צריכים לאכול את הקורבן בקרבת המזבח, כלומר בתוך העזרה, ואילו ישראל, האוכלים את קורבנם כבעלי הבשר (גם אם בשותפות עם גבוה), יכולים לאוכלו בתחומי העיר המקודשת כולה!

 

  [לאור דברים אלו מעניין לבחון את זמן אכילת קורבן פסח. את הפסח מותר לאכול לילה אחד בלבד (ובתיחום לילה זה ישנה מחלוקת תנאים האם עד הבקר או שמא רק עד חצות). דיון בפסח וזמנו זוקק במה בפני עצמו, ברצוני רק להעיר שככל הנראה הלילה המותר באכילת הפסח הינו צירוף של חפיפת הזמנים! לא כשלמים המצרפים את שני הזמנים זה על גבי זה, אלא האכילה מתבצעת רק באותו לילה המשותף לזמן המקדש ולשאר הארץ].

 

  לאחר שראינו את ההבדלים הבסיסיים בין שלמי נדר לקדשי קדשים נעיין בהלכות הסוג הראשון של השלמים - שלמי תודה:

מקום השחיטה: בכל העזרה; [כדין שלמים]

מקום האכילה: בכל ירושלים; [כדין שלמים]

זמן אכילת הקרבן: יום והלילה שבא אחריו [כדין חטאת!]: "ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל, לא יניח ממנו עד בקר" (ז', טו).

 

  כבר במבט ראשון עולה כי שלמי התודה מהווים שילוב מסוים של דיני קדשי קדשים ודיני קדשים קלים. מצד אוכלים הם נשחטים בכל העזרה ואוכלים אותם בכל העיר (כדין שלמים), אך מצד שני, זמן האכילה של שלמי תודה הינו יום ולילה בלבד, כדין קדשי קדשים.

 

  ישנו פרט מיוחד נוסף בשלמי תודה - הבאת מצות וחלות ביחד עם הקרבן. הביטוי המופיע בהקשר זה: "חלות מצות בלולת בשמן ורקיקי מצות משחים בשמן" (ז', יב), מופיע כחוק לדורות רק בעוד קורבן בהמה אחד - איל השלמים שמביא נזיר ביום טהרתו: "ואיל אחד תמים לשלמים, וסל מצות סלת חלת בלולת בשמן ורקיקי מצות משחים בשמן" (במדבר ו', יד-טו).

 

  ייתכן, והשוואה זו עמדה לנגד עיני חז"ל עת הם הישוו את דיני איל השלמים של נזיר לשלמי תודה, ואמרו כי גם את איל הנזיר יש לאכול רק במשך יום ולילה, בניגוד כאמור, לשלמי נדר או נדבה.

 

  מה המייחד את שלמי התודה ואת שלמי הנזיר שמקרבם לדין החטאת ומרחיקם קמעא משלמי נדר ונדבה?

 

  דומני כי הדבר תלוי במוטיבציה הבסיסית, המביאה את האדם להביא קורבן לבית ה'.

  כפי שפתחנו את שעורנו, קורבן השלמים מתייחד בכך שהוא אינו בא ככפרה על חטא מסוים, וכמעט ואיננו מוצאים אותו כחובה ציבורית או פרטית. קרבן השלמים קשור מהותית להתנדבות אישית שחש עובד ה' ברצונו להביא את בהמתו לה'. ככזה, מזמינו ה' לסעודה, ושניהם (ביחד עם משרתי ה' - הכהנים) אוכלים מן הקורבן, וכפי שמתבטא רש"י: "שמטילים שלום בעולם;שיש בהם שלום למזבח ולכהנים ולבעלים". בשל כך, שתי יחידות הזמן משמשות זו בצד זו בהיתר זמן אכילת הקורבן.

 

  לעומת זאת, קדשי קדשים קשורים מהותית לכפרה, ובדרך כלל ישנה חובה להביאם (אני מתעלם בהקשר דיוננו מעולת נדבה, שאינה נאכלת כלל. קורבן עולה בבסיסו הוא הצו הראשוני והבסיסי, כפי שנראה מעולת התמיד ומקורבנות המוספים).

 

  בשל כך, בקורבנות אלו הבעלים אינם "מוזמנים" לסעודה, אלא ניצבים הם בראש מורכן ומבקשים כפרה, או מייחלים לריצוי פני ה'.

 

  בהקשר זה ישנם שני קורבנות המקיימים מתח בסיסי בהגדרתם - קורבן תודה וקורבן הנזיר. מחד, שני קורבנות אלו קשורים למוטיבציה פנימית-וולונטרית של האדם המביא אותם.

 

  מביא קורבן התודה מבקש להודות לה' על חסד שגמל עמו (ואין מדובר בכפרה על חטא), וכך גם הנזיר שנדר את ימי נזירותו ללא חובה דתית לכך. אולם מאידך, שני מביאי קורבן אלו אינם מתעוררים להבאת הקורבן באופן ספונטני לחלוטין (כנודר או כנודב). מביא התודה נעתר מבחינה נפשית לפעילות אלוהית שגמלה עמו טוב, וכראקציה הוא מביא קורבן. כך גם הנזיר שאמנם נדר את ימי נזירותו באופן וולונטרי לחלוטין, אך עתה, עם תום ימי נזירותו, הוא מחויב לתהליך כפוי ומתוכנן המפורט בכתובים.

 

  איני בא כמובן להוציא את רגש ההתנדבות של שני מביאי קרבן אלו, אך הם שרויים במתח פנימי בכל הקשור להגדרת המוטיבציה להבאת קורבנם. מתח זה משתקף כאמור בהלכות   קורבנות אלו. מחד - דינם כשלמי נדר, בעלי האופי הספונטני, ומאידך, זמן אכילתם כחטאת וכאשם, הבאים מתוך כפיה ומתוך צו דתי.

 

 

***************************

כדי להרשם יש לשלוח בקשה לכתובת

  MAJORDOMO@ETZION.ORG.IL

עם התוכן:

  GET YHE-TEST H-SUBSCRIBE.

 

קיימת גם מערכת שיעורים באנגלית.   כדי לקבל רשימת השיעורים, יש לשלוח בקשה לכתובת:

  LISTS@VBM-TORAH.ORG

 עם התוכן:

   GET YHE-ABOUT COURSES.

 

בשאלות אפשר לפנות למשרד הישיבה 02-9931-456 ולבקש את משרד האינטרנט, או לכתוב לכתובת YHE@JER1.CO.IL

*******************************

כל הזכויות שמורות   1999   ישיבת הר עציון