ישיבת הר עציון בית מדרש האלקטרוני (ב.מ.א.)

 

פרשת השבוע

פרשת כי-תשא

 

 

ברית י"ג מידות

מאת הרב יונתן גרוסמן

 

 

 בפרשת השבוע אנו קוראים על הכשלון הגדול של דור יוצאי מצרים - עגל הזהב. תוך כדי בקשת הסליחה של משה מה' אנו עוברים, כמעט בלי משים, לרובד אישי אנטימי בדיאלוג זה.

 

 בצד בקשת משה: "אם תשא חטאתם" (בקשה הנוגעת למחילה על חטא העם) אנו שומעים גם על בקשתו: "הודעני נא את דרכך ואדעך... הראני נא את כבדך". בקשה זו בעייתית שהרי לא ניתן לבשר ודם לראות את ה', כפי שה' מיד מדגיש בפני משה: "לא תוכל לראת את פני, כי לא יראני האדם וחי", ולכן מגיעים ה' ומשה למעין פשרה ש - "ראית את אחורי ופני לא יראו".

 

 מקומו של דיון אישי זה, הנוגע במבט ראשון למשה כאשיות פרטית, ומנותק מהשאלה העומדת על הפרק - חטא העם והסליחה עליו, המופיע בתוך רצף הדיון הכללי בשאלת מחיית העם חלילה ובהליכת הקב"ה בקרב העם, אומרת דרשני!

 

 הקשר שבין שני המישורים - הפרטי והכללי - קשור ככל הנראה בשני אספקטים שונים:

 

א. בעקבות החטא, מפסיק ה' את התהלכותו בקרב המחנה מפסיקה מעתה - "כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה ערף אתה פן אכלך בדרך" (ל"ג, ג). ממילא, תפקיד ההנהגה מוטל במשנה תוקף על כתפי המנהיג האנושי, הלוא הוא משה. בהקשר זה מבקש משה לדעת את דרכיו של ה', בעיקר את צורת הנהגתו, בכדי שיוכל להוות תחליף ראוי. להסבר זה הוכחה טובה מדברי משה מיד בתם התגלותו של ה' בפניו: "ויאמר: אם נא מצאתי חן בעיניך אדני ילך נא אדני בקרבנו כי עם קשה ערף הוא" (ל"ד, ט). כלומר, כתוצאה מיידית של התגלות ה', חוזר שוב משה לאספקט הכללי - הליכת ה' בקרב העם - בנסיון שכנוע אחרון לבטל את רוע הגזירה. ככל הנראה, התגלות ה' למשה קשורה בדרכי הנהגתו, ומשה מבין שקשה עד מאד לבשר ודם ללכת בדרכי ה', וזוהי בקשתו החוזרת ונשנית שילך נא ה' בקרבנו. כך, ככל הנראה, הבין הרמב"ם במורה הנבוכים פרשיה סבוכה זו.

 

ב. האספקט השני קשור במישרין להבנת התהליך שעובר על משה עת ה' נעתר לבקשתו (חלקית כאמור) ועובר על פניו, כשהוא ניצב בנקרת הצור. דומה, כי אירוע זה חורג הרבה מחוויה אותה חווה משה, ובמעמד זה, שזכה לשם 'י"ג מידות', מבקש להתמקד שיעורנו השבוע. ]את בסיס הרעיון המובא בשעור אמר לי ידידי איתמר אלדר מישיבת הר עציון. תודתי לו.[

 

 נחלקו ראשונים האם משה הוא הקורא בשם ה', עת הוא פוגש בו, או שמא חלק מהתגלות ה' היא קריאה א-להית של מידות אלו. בין אם כך ובין אם כך הרי שלפנינו מידותיו של ה': "וירד ה' בענן ויתיצב עמו שם ויקרא בשם ה'. ויעבר ה' על פניו ויקרא: ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת. נצר חסד לאלפים נשא עון ופשע וחטאה ונקה לא ינקה, פקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים. וימהר משה ויקד ארצה וישתחו" (ל"ד, ה-ח).

 

 זכו מידות אלו להיקרא 'י"ג מידות רחמים', ואמנם כל המידות הנזכרות כאן קשורות למחילתו של ה' ולרוב חסדו (כך גם 'נקה לא ינקה' - ראה ירמיהו ל' יא; וכך גם 'פוקד עוון אבות', שההתמקדות היא בעונש הנדחה לכמה דורות, ואם הדור הבא חוזר בתשובה הרי שה' אינו מעניש כלל). אולם, הכתוב עצמו מכנה מידות אלו, או ליתר דיוק את המאורע בכללותו כברית- "הנה אנכי כרת ברית, נגד כל עמך אעשה נפלאת אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים".

 

 אם אמנם מאורע זה, בו ניצב משה בראש הצור ורואה את ה' העובר לפניו הינו מאורע של ברית, אזי שעלינו להבין מה מקומה ומשמעותה של ברית זו, ומדוע יש צורך בברית נוספת על אלו שכרת ה' עם אברהם?

 

 במבט קרוב בלשונות הכתובים ובתוכנן, אנו מגלים כי דגם הברית שנכרת כעת בין משה וה', חוזר בצורה כללית על ברית בין הבתרים שכרת ה' עם אברהם (בראשית ט"ו):

 

1. ברית בין הבתרים פותחת בשאלת אברהם: "במה אדע כי אירשנה" (ט"ו, ח) וכך גם מעמד הצור בו אנו עוסקים פותח בשאלה דומה של משה: "במה יודע אפוא כי מצאתי חן בעיניך" (ל"ג, טז).

 

2. שתי בריתות אלו הן הבריתות היחידות בהן עובר ה' לפני האדם עמו הוא כורת את הברית, אך כמובן דבר מה מפריע לכורת הברית לראות את ה'. בברית בין הבתרים: "ויהי השמש באה ועלטה היה והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים האלה". ה' עובר בין הגזרים, מול אברהם, בצורה של תנור עשן ולפיד אש, וככל הנראה תפקיד "העלטה" למנוע מפגש ישיר בין אברהם וה' ]צורת התגלות ה' המורכבת מעשן ומאש ביחד, קשורה לדיוננו בשעור לפרשת תצוה אודות מזבח הקטורת. גילוי ה', בדרך כלל באש, והכיסוי הנדרש, ענן או עשן וכד'[. באופן דומה כורת ה' ברית עם משה: "והיה בעבר כבדי ושמתיך בנקרת הצור ושכתי כפי עליך עד עברי". גם כאן עובר ה' לפני משה, אך ישנו מסך המונע מפגש ישיר עם פני ה'.

 

3. סכום תוכן שתי הבריתות דומה עד מאד. שניהם מתמקדים בשיבת עם ישראל לארץ אבותיו. בברית בין הבתרים: "ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת... את החתי ואת הפרזי ואת הרפאים. ואת האמרי ואת הכנעני ואת הגרגשי ואת היבסי (ט"ו, יח-כא). בצורה דומה אנו קוראים גם אצלנו, בסיכום ברית י"ג מידות:

 

"ויאמר: הנה אנכי כרת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאת... הנני גרש מפניך את האמרי והכנעני והחתי והפרזי והחוי והיבוסי" (ל"ד, י-יא).

 

[4. במובן מסוים ישנו קשר נוסף בין שתי הבריתות, אך זהו קשר עקיף. בברית בין הבתרים דוחה ה' את שיבת זרע אברהם לארץ בארבעה דורות, מפני שעוון האמרי אינו "שלם": "ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עון האמרי עד הנה". רעיון זה של דחיית עונש בארבעה דורות נזכר באופן מפורש כחלק ממידות ה' במעמד הצור: "פקד עון אבות על בנים ועל בני בנים, על שלשים ועל רבעים".]

 

 לאור דגם הברית הדומה אני מבקש לחזור לשאלה בה פתחנו - לשם מה יש צורך בכריתת ברית כעת עם ה', ברית נוספת על פני הברית שכרת אתו כבר אברהם? איני מתכוון כמובן לשאול על עצם ברית סיני שנכרתת כעת גם היא, שהרי בברית זו ישנם חידושים מרובים - תורה ומצוות, והיא אינה נוגעת כלל לברית שכרת אברהם עם ה', אולם, ברית י"ג מידות נוגעת לשאלת הכניסה לארץ האבות, ועל דבר זה כבר נכרתה ברית! לשם חידוד השאלה ברצוני להדגיש כי יצחק ויעקב למשל, הכלולים כמובן בברית עם ה', זוכים לשמוע הבטחות על הארץ שתינתן להם, אך אינם כורתים ברית נוספת עם ה', שהרי הברית שכרת ברהם אביהם מחייב גם אותם. מדוע מצב זה משתנה לפתע, וכורתים משה וה' ברית על הכניסה לארץ ועל זכות ישראל בה?

 

 כפי שאמרנו בתחילה, הברית שאנו קוראים כעת מיוסדת על חטא העם בעגל, תגובת ה' ובקשת הסליחה של משה. מיד לאחר החטא הנורא אומר ה' למשה דברים קשים: "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אתך לגוי גדול" [המעוניין, יכול להוסיף פרט זה לרשימת ההשוואות לברית בין הבתרים שגם היא פותחת בהצהרה דומה אודות ריבוי הזרע שעתיד אברהם לזכות בו]. אמירה קשה זו מאת ה' - לכלות את עם ישראל - הינה שינוי של ההנחות הבסיסיות שחשבנו שאנו נמצאים בהן. ה' כרת ברית עם אברהם שזרעו ישוב לארץ, והנה כעת עולה כהוא אמינא אפשרות לכילוי העם, ולפתיחת "עם חדש" שמשה יהיה אביו ומייסדו. כיצד זה זונח ה' את הברית שכרת עם אברהם? האם חלילה א-להינו מפר בריתות הוא?

 

 התשובה היא ברורה ופשוטה: ברית הינה התחייבות דו צדדית. כל עוד צד אחד נאמן לברית הרי שגם הצד השני מחוייב לה, אך ברגע שצד אחד הפר את הברית, הרי שהצד השני משוחרר מתוכן ההתחייבות - הן משפטית והן מוסרית.

 

 בקראנו את חטא העגל, הרי שמול עיננו אמנם יש ספור של הפרת ברית, אך לא על ידי ה' אלא על ידי ישראל. בבנייתם את העגל הם אומרים: "אלה א-להיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים". זוהי הפרת הברית הבוטה ביותר שמבקשת לערער את כל מערכת היחסים עם הצד השני בברית, עם ה'. בחטא העגל, העם הפסיק לקבל את א-להתו של ה' וביקש תחליף! (איני נכנס לשאלה מה בדיוק חשב העם ומה בדיוק היתה כוונתו. אמנם ניתן לקרוא את פשטי הכתובים כך שתכלית העגל הינה תחליף למשה ולא לה', אך לא ניתן להתעלם מהגדרתו של ה' למאורע זה - "עשו להם עגל מסכה וישתחו לו ויזבחו לו").

 

 ממילא, ברגע שהעם הפר את הברית ההסטורית שכרתו ה' ואברהם, ה' אינו מחויב עוד לברית זו. כך ברובד המשפטי היבש, אך כך גם ברובד מוסרי-ערכי. אין ה' מעונין בהמשך קיום העם, שהפר את התשתית הבסיסית ביותר לעצם קיומה של מערכת יחסים אתו.

 

 על רקע זה דומני, מבקש מעמד י"ג מידות ליצור מחדש את ברית בין הבתרים ולהמשיכה למרות הפרתה הבוטה על ידי העם. ברית י"ג מידות מושתתת על מידות הרחמים של ה', ודבר זה נועד לתת בטחונות מיוחדים להמשך קיום העם, גם ברגעי נפילה עתידיים, אם יקרו, כדוגמת הנפילה בחטא העגל.

 

 דגם הברית דומה לברית בין הבתרים באשר הוא מבקש לחדש אותו, להשלים אותו ולהמשיך אותו.

 

 לאור זאת, נוכל להבין את תפילותיו השונות של משה לאחר שני החטאים הגדולים של דור המדבר: לאחר חטא העגל בו אנו עוסקים, ולאחר חטא המרגלים. הדיאלוג שהתרחש בין ה' למשה בשני מקרים אלו דומה עד מאד, חוץ מהבדל אחד משמעותי המזדקר לעין.

 

 לאחר חטא אנו שומעים על הדיאלוג הבא:

"ויאמר ה' אל משה ראיתי את העם הזה והנה עם קשה ערף הוא. ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול".

 

 לאחר הצעת ה' שהוא יכלה את העם ויותיר אך את משה לבדו, מתחנן משה מאת ה' שיעביר את רוע הגזירה, והסיבה הראשונה שהוא רותם לעזרתו היא חילול ה' בעיני מצרים:

"ויחל משה את פני ה' א-להיו ויאמר למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה. למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרג אתם בהרים ולכלתם מה שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך".מעל פני האדמה שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך."

 

 מעבר לטענה זו, מזכיר משה גם את זכות אבות האומה ואת השבועה שהוא נשבע להם:

"זכר לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך ותדבר אלהם ארבה את זרעכם ככוכבי השמים וכל הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעכם ונחלו לעלם".

 

 בעקבות תפילת משה, חוזר בו ה' וסולח לעמו.

 

 דו שיח זה חוזר כמעט בכל פרטיו לאחר חטא המרגלים, אך בשינוי פרט אחד. בתחילה מציע ה' לכלות את כל העם ולהותיר את משה:

"ויאמר ה' אל משה: עד אנה ינאצני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי בכל האתות אשר עשיתי בקרבו. אכנו בדבר ואורשנו ואעשה אתך לגוי גדול ועצום ממנו" (במדבר י"ד, יא-יב).

 

 גם כאן נחלץ משה להגנת העם והוא מבקש מה' שיסלח וימחל. שוב, טענתו הראשונה של משה היא חילול ה' שעלול להגרם אצל מצרים ושאר הגויים:

"ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים כי העלית בכחך את העם הזה מקרבו. ואמרו אל יושב הארץ הזאת שמעו כי אתה ה' בקרב העם הזה אשר עין בעין נראה אתה ה' ועננך עמד עלהם ובעמד ענן אתה הלך לפניהם יומם ובעמוד אש לילה. והמתה את העם הזה כאיש אחד ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך לאמר: מבלתי יכלת ה' להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם וישחטם במדבר".

 

 כעת מגיעה ההפתעה. בתפילה הקודמת הזכיר משה את זכות אבות האומה, והנה כעת מעלה משה טענה אחרת:

"ועתה יגדל נא כח אדני כאשר דברת לאמר: ה' ארך אפים ורב חסד נשא עון ופשע ונקה לא ינקה פקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים. סלח נא לעון העם הזה כגדל חסדך וכאשר נשאתה לעם הזה ממצרים ועד הנה".

 

 בעקבות טענה זו, סולח  ה' לעם (אמנם רק מחילה חלקית, כפי שגם היה בחטא העגל):

"ויאמר ה' סלחתי כדברך".

 

 כבר במבט ראשון בולט שמשה מזכיר את מידותיו של ה' כפי שנגלו לו בי"ג מידות, כלומר בחטא המרגלים משתמש משה בברית שהוא כרת עם ה' לאחר חטא העגל!

 

 ניתן להבין את הפער שבין שתי תפילות משה לאור דברינו. מיד לאחר חטא העגל (לפני כריתת ברית י"ג מידות), נשען משה על הברית שכרת ה' עם אברהם והשבועה שנשבע לו, אך בחטא המרגלים (לאחר מעמד י"ג מידות), נשען משה על הברית האחרונה שנכרתה, שנתנה תוקף מחודש לברית הקודמת, שאיבדה את תוקפה ומשמעותה בשל חטא העגל.

 

 עתה, נוכל לפתור את השאלה בה פתחנו - מדוע בתוך הדיון הכללי על עתיד עם ישראל עוברים משה וה' לדיון פרטי - י"ג מידות. אם אמנם מעמד משה בנקרת הצור ומעבר ין הבתרים שהופרה, הריה' לפניו אינם אלא כריתת ברית, הבאה לקיים מחדש את ברית  שזהו חלק מהדיון הכללי הנוגע לשאלת העם כולו. זהו השיא שבמחילת ה' על חטא העם, הקמת הברית שקרסה והכנסת מידות הרחמים לתוך תוכן הברית.

 

 

 

כל הזכויות שמורות 1999 ישיבת הר עציון