!!
 
EAB- blank  
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

מתחיל בגנות ומסיים בשבח

 

הרב יעקב מדן

 

 

  אמר הכותב: אין בכוונתי במאמר זה, אלא להשיב על שאלה אחת בפשט הכתובים, שאלה שניקרה במוחי שנים רבות, ואף שרבו התירוצים עליה (עי' בעיקר באברבנאל, מלבי"ם ועוד), לא נתיישבו על ליבי. במאמר זה אנסה לתת תשובה נוספת לשאלה, והבוחר יבחר. אך ראשית כל אגש לשאלה:

 

  לית מאן דפליג על כך שחזון יציאת מצרים הוא חזון גדול. וכי מה אין בו! יציאה מעבדות חרות, הפסקת הסבל הנורא, העינוי, הלחץ, עצם הופעת עם ישראל על במת ההסטוריה, מתן תורה, ארץ ישראל! וכפי שנאמר בפרשת מקרא ביכורים (דברין כו) בתודה הניתנת לה' על יציאת מצרים: "וירעו אותנו המצרים ויענונו...וישמע ה' את קולנו...ויוציאנו ה' ממצרים...ויתן לנו את הארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש." וכן בדברי ה' אל משה במצרים (שמות ו, ו): "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם...והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי" וגומר. מהלך ההסטוריה משתנבה, ספירת הזמן מתחילה מחדש ("החודש הזה לכם ראש חדשים").

 

  אולם עד כמה מתגמדת קריאתו זו של הקב"ה כאשר מגיעים הדברים אל פרעה מלך מצרים. "ויאמרו א-להי העברים נקרא עלינו נלכה נא דרך   ש ל ש ת   י מ י ם   במדבר ונזבחה לה' א-להינו (שם ה, ג). ואף תגובת פרעה אינה מתיחסת אלא לכך. "כי נרפים הם על כן הם צועקים לאמר נלכה נזבחה לא-להינו" (שם פס' ח). וכן לאורך כל הויכוח וכל עשר המכות. ונביא אך את הדוגמאות הבולטות. לאחר מכת ערוב, "נשבר" פרעה, ומוכן שיזבחו, אך רק במצרים. "לכו זבחו לא-להיכם בארץ" (ח, כא); ובהמשך: "אנכי אשלח אתכם וזבחתם לה' א-להיכם במדבר, רק  

ה ר ח ק   ל א   ת ר ח י ק ו   ללכת". ברור שפרעה חושש שמא יברחו לבלי שוב. ובמקום שמשה יענהו בקומה זקופה ובצורה גלויה, אכן רצוננו לעזוב את מצרים וללכת אל ארץ אבותינו, כפי שהיינוו מצפים - מתמקח משה עם פרעה על מקום הזבח ועל צורת ההליכה בשלושת הימים. וכן במכת ארבה, כשפרעה החושש מבריחה מסכים לשלוח את הגברים, ולהשאיר את הזקנים הנשים והטף כבני ערובה, שוב עונהו משה, שיש צורך אף בהם לחגיגה ולזבח. וכן במכת חושך, כשההמקחות היא על צאן ובקר.

 

  מה טיבה של חמקנות זו? איזה הוד והדר מסיפה רמאות זו לגודלה של היד החזקה והזרוע הנטויה? וכי לא היה יפה יותר להציג לפני פרעה את תוכנה של התגלות הסנה בשלימותה, כמו שנאמר (ג, ז-ח): "ראה ראיתי את ענ עמי אשר במצרים, ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו, כי ידעתי את מכאוביו. וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש"?!

 

  שמא תאמר, לכך לא היה פרעה מסכים, וסוף המקרא מוכיח - " ויוגד למלך מצרים כי ברח העם...וירדוף אחרי בני ישראל" (שם יד), וכי יש מעצור ביד ה' להכותו עד שיסכים? וכי גבול יש ליד החזקה ולזרוע הנטויה עד שהיה צורך לבוא על פרעה בעקיפין?

 

  לא אנסה להשיב על השאלה, אלא להוכיח שההנחות שעליהן היא מושתתת, בטעות יסודן. ולשם כך נחזור לאחור, למעמד הסנה (ב, כג-כד). "ויהי בימים הרבים הם וימת מלך מצרים, ויאנחו בני ישראל מן   ה ע ב ו ד ה   ויזעקו, ותעל שועתם אל הא-להים מן   ה ע ב ו ד ה. וישמע א-להים את   נ א ק ת ם, ויזכור א-להים   א ת   ב ר י ת ו   א ת   א ב ר ה ם   א ת   י צ ח ק  

ו א ת   י ע ק ב." בפסוקים מתוארים יסוריהם של בני ישראל, אך לא נזכר שהקב"ה בא לגואלם מתוך רחמים עליהם, אלא מכוח בריתו עם האבות. "שלא יאמר אותו צדיק, ועבדום ועינו אותם קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם" (שמות רבה יא, ה).

 

  העבדות והעינוי הינם צד אחד בלבד של השטר שנחתם בברית בין הבתרים. הקב"ה שומע את נאקתם של בני ישראל, רואה שאכן נפרע חציו הראשון של השטר, והנה הגיע זמנו של החצי השני - "ודור רביעי ישובו הנה" (בראשית טו, טז). וכשמתגלה הקב"ה על משה בסנה, מתגלה אליו בשם זה. "ויאמר אנכי א-להי אביך,   א - ל ה י א ב ר ה ם   א - ל ה י   י צ ח ק   ו א - ל ה י   י ע ק ב   " (שמות ג,ו). ומכח הברית לאבות - "ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי...וארד להצילו מיד מצרים ולעלותו מן הארץ ההיא, אל ארץ טובה ורחבה " (שם ז-ח). אלה הם איפוא, שלושת יסודות גאולת מצרים: זכירת ברית אבות, העובדה שכבר נתקיים חציה האשון, "ועבדום ועינו אותם", והצורך לקיים את חציה השני, הנחלת ארץ ישראל כתשובה ל"במה אדע כי אירשנה".

 

  בשלב זה נדלג על מספר פסוקים ונעבור הלאה. משה שואל, מהו השם שיאמר לבני ישראל. לשאלה זו מקבל משה שתי תשובות. האחת - לעצמו - אהי' אשר אהי'   (וזה שמו של הקב"ה, עיין שבוועת לה. ע"א; והתשובה הניתנת לבני ישראל - אהי' - חלקית בלבד); והשניה - לבני ישראל. "ויאמר עוד א-להים אל משה, כה תאמר אל בני ישראל, ה' א-להי אבותיכם,   א - ל ה י   א ב ר ה ם   א - ל ה י   י צ ח ק   ו א - ל ה י   י ע ק ב   שלחני אליכם" (ג, טו). ושוב בהמשך (פסוקים טו-יז): "לך ואספת את זקני ישראל...א - ל ה י   א ב ר ה ם   י צ ח ק   ו י ע ק ב   לאמר פקדתי אתכם ואת   ה ע ש ו י   ל כ ם   ב מ צ ר י ם...אל ארץ   ה כ נ ע נ י..." וכן בהמשך מספר פעמים ועוד נעמוד עליהם אי”ה.

 

  אך כל זה צד אחד של הגאולה, שהרי כששולח הקב"ה את משה מן הסנה למצרים, אומר לו: "ועתה לכה ואשלחך   א ל   פ ר ע ה   והוצא את עמי   ב נ י   י ש ר א ל   ממצרים" (ג,י). ואף שניתן היה להבין את הפסוק כתוכן רצוף אחד, וכהבנת הרשב"ם (עי' בו) שהקב"ה שולחו אל פרעה   כ ד י   להוציא את בנ"י ממצרים הרי חז"ל ורש"י הבינוהו   כ ש נ י   ת כ נ י ם   נ פ ר ד י ם (ועי' היטב ברש"י פסוקים י-יב).

 

ובצורה מדוייקת יותר; אם נכלול בדרישת ה' אף את פסוק ט.

" ו ע ת ה   הנה צעקת בני ישראל באה אלי."

" ו ע ת ה   לכה ואשלחך אל פרעה."

ואף משה, מקשה על שתי השליחויות (פס' יא)): "מי אנוכי   כ י   אלך אל פרעה",

" ו כ י   אוציא את בנ"י ממצרים".

והקב"ה מצידו - עונה שתי תשובות: "כי אהיה עמך, וזה לך האות כי אנכי שלחתיך". ותשובה שניה: "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא-להים על ההר הזה" (חילקתי את תשובות ה' לדרכם של בעלי המסורה והטעמים ולא לפי דרכו של רש"י, עי' שם). שוב שואל משה מה שמו. ומקבל האמור לעיל -   ש ת י   תשובות.

 

  שתי שליחויות אלו בולטות עוד יותר בתחילת פרשת וארא.

“וידבר א-להים אל משה...לכן   א מ ו ר   ל ב נ י   י ש ר א ל " (ו,ו). ומיד אחר כך "וידבר אל משה לאמר בא דבר אל פרעה מלך מצרים (ו,י). ושוב מחוברות שתי הליחויות "ויצום אל   ב נ " י   ואל   פ ר ע ה   מ ל ך   מ צ ר י ם   להוציא את בנ"י מארץ מצרים." וראיה נוספת שאין עליה תשובה: "הוא   א ה ר ן   ו מ ש ה   אשר אמר ה' להם   ה ו צ י א ו   א ת   ב נ י   י ש ר א ל   מארץ מצרים על צבאותם." "הם המדברים אל   פ ר ע ה   מ ל ך   מ צ ר י ם   להוציא את בנ"י ממצרים, הוא   מ ש ה   ו א ה ר ן " (כו-כז).

 

  הוי אומר שתי שליחויות הן; שתי יציאות הן; שתי גאולות הן. עמדנו על האחת, השליחות להוציא את בנ"י, זו שבאה מכוחה של ברית אבות מחד גיסא, ומכח גדישת סאת העינויים מאידך גיסא, ואשר מטרתה - הפסקת העבדות והעינוי וירושת ארץ ישראל. גאולה זו, במרכזה עומד עם ישראל, זרע אברהם יצחק ויעקב, הצריכים לעלות מעמקי עבדות מצרים לגובהי חרותה של ארץ ישראל, ואשר על כן קודם בה אהרן, הנמוך יותר, הקרוב יותר לבני ישראל, והוא האוהב את הבריות   ו מ ק ר ב ן   לתורה. הוא זה שבכוחו להעלות את בני ישראל. אך את כוחו שלו להעלותם שואב אהרן ממשה. "הוא   א ה ר ן   ו מ ש ה אשר אמר ה' להם - הוציאו את בנ"י ממצרים."

 

  כעת עלינו לעמוד על השניה, לא זו שבאה לתבוע את עלבונם של ישראל ושל שלושת אבותיהם, המיוצגים נאמנה ע"י   א ה ר ן   השואב את כוחו   מ מ ש ה.אלא על זו שבאה לתבוע את עלבונו של הקב"ה כביכול, המיוצג ע"י משה - א י ש   ה א - ל ה י ם (ולא ע"י אהרן אוהב הבריות), אלא שאין בכוחו של משה להוריד את דבר ה' עד לתחתיתה של ארץ הנילוס (אלא לכל היותר עד הר סיני), וצריך לבוא אהרן ולסייע להוריד את הדברים עד לרמתו של פרעה. "הם המדברים אל פרעה מלך מצרים...הוא   מ ש ה   ו א ה ר ן ".

 

  על כך- בע"ה בהמשך המאמר בשבוע הבא.