!!
 
EAB- blank  
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

 ישיבת הר עציון בית מדרש האלקטרוני (ב.מ.א.)

***********************************

פרשת השבוע

 *********

 

פרשת חיי שרה

 

יונתן גרוסמן

 

מעמדו של ישמעאל

או: בריחת הגר וגירוש הגר

 

  בסיום פרשת השבוע (חיי שרה) אנו קוראים על אשתו השלישית של אברהם (קטורה, המתווספת לשרה שכבר מתה ולהגר). אשה זו יולדת לו ששה בנים והכתוב מפרט גם את שמות בניהם.

 

  מיד לאחר תיאור לידתם מדגיש בפנינו הכתוב כי אברהם גירש אותם, ובכך הכריע למעשה מיהו ממשיך דרכו - יצחק: "ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק. ולבני הפלגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנת, וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם" (כ"ה, ה-ו).

 

  עובדת שילוח הבנים המגורשים "קדמה", כלומר מזרחה אינה מפתיעה כלל, שהרי כל המגורשים והנדחים בספר בראשית פונים תמיד מזרחה: כשמגרש ה' את האדם הראשון מהגן שבעדן, הוא מניח אותו מצידו המזרחי של הגן ("וישכן מקדם לגן עדן..."); כשמגורש קין, לאחר רצח אחיו, מעדן, הוא שוב מגורש מזרחה (ויצא קין מלפני ה' וישב בארץ נוד קדמת עדן"); כשלוט נפרד מאברהם הוא פונה לסדום - במזרחה של ארץ כנען ("ויסע לוט מקדם ויפרדו איש מעל אחיו"), ומאוחר יותר נמצא את בניו - עמון ומואב - יושבים בעבר הירדן המזרחי; גם עשו שנדחה יושב בהר שעיר הנמצא בעבר הירדן המזרחי (אדום). כהמשך ישיר לאלו ניצבים גם בני הפילגשים אשר לאברהם, וככאלו שנדחו פונים הם "קדמה" - מזרחה - "לארץ קדם".

 

  אולם, מיד בסמוך לגירוש בני הפילגשים אנו קוראים על קבורתו של אברהם, וכאן אנו מוצאים דגש מפתיע: "ויקברו אתו יצחק וישמעאל בניו אל מערת המכפלה" (כ"ה, ט). על רקע גירוש בני הפילגשים, הדגשה זו - "בניו", לגבי יצחק וישמעאל מבקשת לרמוז לנו דבר מה.

 

  מיד לאחר הדגשה זו, שוב אנו מופתעים להיזכר בישמעאל, דווקא בתיאור התורה את יצחק - "ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו וישב יצחק עם   ב א ר   ל ח י   ר א י" (פס' יא). מקום ישיבתו של יצחק - באר לחי ראי - מזכיר לנו כמובן את מקום התגלות המלאך להגר עת זו נשאה את ישמעאל ברחמה, ושם היא התבשרה בלידת בן והצטוותה לקרוא לו ישמעאל - "ויאמר לה מלאך ה' הנך הרה וילדת בן וקראת שמו ישמעאל... ותקרא שם ה' הדבר אליה אתה אל ראי... על כן קרא לבאר באר לחי ראי" (ט"ז, יא-יד).

 

  האין דבר מה אבסורדי, שבתוך פרשיה המדגישה בפנינו מי מבני אברהם נבחר ומי נדחה, מדגיש הכתוב שיצחק יושב דווקא במקום התגלות המלאך להגר, ובשורת לידת ישמעאל?!

 

  זאת ועוד, מיד ממשיך הכתוב ומתאר את "תולדות ישמעאל בן אברהם" ובסיום תולדות אלו אנו נזכרים שוב בהבטחות המלאך להגר, שהרי הכתוב מסיים את תיאור ישמעאל: "על פני כל אחיו נפל", כלומר נחלתו התרחבה והוא שכן על פני כל האזור. דברים אלו הם מימוש הבטחת המלאך להגר: "ועל פני כל אחיו ישכן" שקראנו עם בריחת הגר משרה.

 

  נראה, כי בצד בחירת יצחק כממשיכו של אברהם אביו, ישנו בכל זאת מעמד מיוחד לישמעאל. מהו מעמד מיוחד זה ובזכות מה הוא זכה בו ננסה לברר בשורות הבאות.

 

  בשיעורנו שבוע שעבר, השווינו בין בשורת לידת יצחק שנאמרה בברית מילה לאברהם, ובין בשורת לידת הבן שנאמרה לשרה בביקור המלאכים באהל. הראנו כיצד ישנם מוטיבים ספרותיים מסוימים בהם התורה משתמשת על מנת להדגיש בפנינו כי הסיפור קשור לבחירה ההסטורית-לאומית של אברהם, וכיצד ישנם מוטיבים ספרותיים אחרים, המבקשים להדגיש את עמידתם של אברהם ושרה כאנשים פרטיים, במנותק משאלת הבחירה ההסטורית.

 

  ברצוני כעת לבדוק, האם הבדלים ספרותיים אלו יכולים לעזור לנו בהבנת מעמדו המיוחד של ישמעאל, תוך השוואת שני סיפורים דומים מאד שקראנו אודותם בשבועיים האחרונים - בריחת הגר משרה המענה אותה (פרק ט"ז) וגירוש הגר על ידי אברהם ושרה (פרק כ').

 

  הדמיון בין הסיפורים גדול: בסיפור בריחת הגר, מענה שרה את הגר לאחר ששפחה זו הקלה ראש בגבירתה. בשל עינוי זה (שהרחבנו בדיון בו לפני שבועיים) ברחה הגר מבית אברהם, עם בנה שנמצא ברחמה, למדבר. שם, סביב מקור מים (באר) ניגלה אליה מלאך ה' ואמר לה לשוב לבית גבירתה. במקביל הוא ברך אותה "כי שמע ה' אל עניך", ובנה - ישמעאל יוולד ויצליח בחייו.

 

  בסיפור בריחת הגר, שוב מתנתקת הגר מבית אברהם ויוצאת למדבר. גם הפעם היא נושאת על שכמה את בנה, ושוב ניגלה אליה מלאך סביב מקור מים (ויפקח א-להים את עיניה ותרא באר מים). המלאך מעודד את הגר ומברכה שבנה ישמעאל יצליח בחייו כי "שמע א-להים אל קול הנער".

 

  דווקא משום הדמיון הרב שבין הסיפורים, עלינו להתמקד בהבדלים שביניהם ומתוכם לעמוד על משמעותו של כל סיפור בפני עצמו. דומני כי דבר זה יבהיר בפנינו את מעמדו המיוחד של ישמעאל.

 

  נעמוד על עיקרי ההבדלים שבין שני הסיפורים:

 

א. גיבור הסיפור: בסיפור בריחת הגר, גיבורת הסיפור, לפחות בכל הנוגע לרקע המתבקש שלו, היא שרה. כך מתחיל הסיפור - "ושרי אשת אברם לא ילדה לו, ולה שפחה מצרית ושמה הגר. ותאמר שרי אל אברם..." (ט"ז, א-ב). הסיפור פותח בשרי - היא העקרה והיא לא ילדה, ולה שפחה מצרית, והיא האומרת לאברם. יתירה מזאת, גם הצעתה לאברם שיבוא אל הגר מנומקת תוך התמקדות בשרי דווקא - "אולי אבנה ממנה". תגובתו של אברם - "וישמע אברם לקול שרי" - רק מחדדת עוד יותר, כי שרי היא גיבורת הסיפור, היא האקטיבית והפועלת, בעוד אברם פאסיבי לחלוטין, כדמות משנית המבקשת לחדד את פעלתנותה של הדמות המרכזית. אברם איננו מביע את עמדתו ואיננו דורש וחוקר בדבר, אלא שומע בקול אשתו. פס' ג' הינו הקיצוני ביותר להבלטת מרכזיותה של שרי בסיפור, על פני אברם - "ותקח שרי אשת אברם את הגר המצרית שפחתה מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען, ותתן אתה לאברם אישה לו לאשה". לשון ליקוחין במקרא משמש פעמים רבות במובן של נשיאת אשה, כדוגמת "כי יקח איש אשה". הכתוב רותם לשון זו אף בנתינת הגר לאברם שהרי מעין נשואין לפנינו, אלא שלא אברם הוא ה"לוקח", אלא דווקא שרי - "ו ת ק ח   ש ר י   אשת אברם... ותתן אתה לאברם". אפילו מעשה הליקוחין עצמו כתוב על שמה של שרי ולא על שם אברם.

 

  אף מה שנדמה, בקריאה ראשונית, כעיקרו של הסיפור, מסופר בקצרה מרובה וכדרך אגב - "ויבא אל הגר ותהר" ומיד חוזר הכתוב להתמקד בדמות המרכזית - "ותרא כי הרתה ותקל גברתה בעיניה. ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך...". תגובתו השניה של אברם הנזכרת בסיפור זה (הפעם על קובלנת שרי כי הגר מקילה בה), מזכירה מאד את תגובתו הראשונה - שוב אברם מוצג כפאסיבי אשר אינו מעוניין ליטול חלק בסיפור - "ויאמר אברם אל שרי הנה שפחתך בידך עשי לה הטוב בעיניך".

 

  בסיפור בריחת הגר, אם כן, שרי היא הדמות הדומיננטית, היא הפועלת והיוזמת. הרקע לסיפור כולו קשור ליחסיה עם שפחתה, שהתערערו בשל יוזמתה (לקיחתה לאברם) והתנתקו בעטיה ("ותענה שרי ותברח מפניה").

 

  בניגוד לכך, בסיפור גירוש הגר, אנו מוצאים לנגד עינינו זוגיות שונה לגמרי. אמנם שוב מתחיל הסיפור בהצעתה של שרה - "ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה" (כ"א, י), אך גם לאברהם עמדה משלו, וזו, אינה מאחרת לבוא - "וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו". בסופו של דבר נכנע אברהם לבקשת שרה, אך רק בשל התגלות אלהית אליו. מעתה, אברהם שותף פעיל בסיפור, יוזם ופועל - "ו י ש כ ם  אברהם בבקר   ו י ק ח  לחם וחמת מים

ו י ת ן אל הגר שם על שכמה ואת הילד   ו י ש ל ח ה". תיאור זה של אברהם המשכים בבקר, בא לרמוז על פעלתנות מיוחדת וזריזות רבה. הוא משכים, הוא לוקח, הוא נותן, ולבסוף הוא אף אורז למשולחים את חפציהם, והשילוח קרוי על שמו - "וישלחה".

 

  ההבדל הבולט הראשון הוא אם כן, שבסיפור בריחת הגר, שרי היא הפועלת ובה הכתוב מתמקד, ואילו בגירוש הגר גם לאברהם ישנו חלק פעיל ביותר ומרכזי בהשתלשלות הסיפור.

 

ב. מען הברכה ותוכנה: בסיפור בריחת הגר, המלאך ניגלה להגר ומבקש ממנה לשוב אל בית שרה, למרות שזו מענה אותה. כפיצוי וכגמול על הענות זו, מבטיח המלאך להגר כמה הבטחות:

1. "הרבה ארבה את זרעך ולא יספר מרב".

2. "הנך הרה וילדת בן וקראת שמו ישמעאל כי שמע ה' אל עניך. והוא יהיה פרא אדם ידו בכל ויד כל בו ועל פני כל אחיו ישכן".

משמעות הפרא במקרא הוא חיה חפשית שלא ניתן לצוד ולביית אותה (ככל הנראה חמור הבר) [ראה במיוחד איוב ל"ט, ה-ז: "מי שלח פרא חפשי ומסרות ערוד מי פתח. אשר שמתי ערבה ביתו ומשכנותיו מלחה. ישחק להמון קריה תשאות נוגש לא ישמע"].  

 

  בסיטואציה הספציפית בה אנו עוסקים, יש לראות בברכה זו הבטחה להגר שכבר בנה - ישמעאל יזכה לצאת לחפשי ולא ישאר משועבד לאדונה וגבירתה. יתירה מזאת, ישמעאל וזרעו אף יצליחו מאד מבחינה כלכלית ("ידו בכל ויד כל בו"), והוא אפילו מובטח בחלקת אדמה ("ועל פני כל אחיו ישכן"). יש גם מקום לערוך השוואה מאלפת בין מעמדה של הגר מול המלאך ותוכן הברכה שהיא שומעת, לעמדתו של אברהם מול ה' עם כריתת ברית בין הבתרים (בעניין זה דננו במקום אחר).

 

  הגר אם כן, זוכה לברכה משמעותית מאד מפי המלאך, וככל הנראה היא זוכה לכך בזכות עצמה, כלומר כפיצוי על דרישת המלאך שתחזור להתענות תחת ידי שרה. 

 

  גם בסיפור המקביל - גירוש הגר - מקבלת הגר ברכה. אך הפער בין הברכה שראינו זה עתה לברכה שם הוא גדול. הגר עצמה שומעת (כבדרך אגב) שאמנם גוי גדול יצא מבנה - "קומי שאי את הנער והחזיקי את ידך בו כי   ל ג ו י   ג ד ו ל   א ש י מ נ ו " (פס' יח). אלא, שברכה זו עצמה נאמרה כבר קודם לכן בסיפור זה, כששכנע ה' את אברהם לשלח את הגר וישמעאל: "וגם את בן האמה   ל ג ו י   א ש י מ נ ו   כי זרעך הוא". נראה, כי המלאך מגלה להגר את סוד הברכה שנאמרה לאברהם, אך אין כאן ברכה חדשה שהגר זוכה בה.

 

  בצד תוכנה של הברכה המקורית ("לגוי אשימנו"), אנו קוראים גם על הסיבה לכך - "כי זרעך הוא". כלומר, בנה של הגר יזכה אמנם לברכה, אך לא כאישיות העומדת בפני עצמה מול ה', אלא מתוקף היותו זרע אברהם!

 

  הבדל זה בין הסיפורים הוא, אם כן, מיהו מקבל הברכה. הברכה אמנם תחול על ראשו של ישמעאל, אך בעוד שבסיפור בריחת הגר, הגר עצמה היא המקבלת ברכה מאת ה', בסיפור גירוש הגר, מקבל הברכה הוא אברהם. לוֹ הברכה נאמרת, ומבחינה מהותית, כל תוקפה של ברכה זו קשורה בו, שהרי רק בשל היות ישמעאל זרעו, הוא זוכה בה.

 

  אלו הם שני ההבדלים המרכזיים בין שני הסיפורים, ועל משמעותם אעמוד בהמשך. לפני כן, ברצוני להתמקד בעוד מספר הבדלים, שגם הם יכולים לשפוך אור על סיפורים אלו:

ג. הרקע לבריחת הגר הוא יחסי   ה ג ר   ו ש ר י. הגר מצידה מקילה בגבירתה, ושרי מענה אותה. בשל מתח זה שבין שרי והגר נאלצת הגר לברוח. לעומת זאת, הרקע לגירוש הגר, הוא דווקא יחסי הבנים - י צ ח ק   ו י ש מ ע א ל: "ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק. ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמנה הזאת עם בני עם יצחק" (ט-י).

ד. בסיפור בריחת הגר, יוזמת הפרידה מבית האדון היא של הגר. אברם ושרי אינם מודעים לבריחה זו, ולכל אורך ריב הגר-שרי, ה' אינו מתערב בנעשה. רק לאחר בריחתה של הגר, במדבר, מתגלה אליה מלאכו. לעומת זאת, בסיפור גירוש הגר, כל שילוחה נעשה על פי דבר ה' שהתגלה לאברהם: "ויאמר אלהים אל אברהם אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה כי ביצחק יקרא לך זרע" (יב).

ה. בסיפור בריחת הגר, אומר המלאך להגר כיצד לקרוא לבנה שעתיד להיוולד - "וקראת שמו ישמעאל", ומיד לאחר שובה, אכן הדבר מתבצע וכך מסתיים סיפורנו - "ותלד הגר לאברם בן ויקרא אברם שם בנו אשר ילדה לו הגר ישמעאל" (טו). בניגוד לכך, בגירוש הגר, אין ולו פעם איזכור שמו של ישמעאל. הוא נקרא כל העת "בן האמה", "הילד", "בנו", "נער", אך שמו אינו מופיע. גם במקום בו אך מתבקש לכתוב את שמו: " ו י ש מ ע   א -ל ה י ם   את קול הנער... כי   ש מ ע   א- ל ה י ם   אל קול הנער" (יז).

ו. בסיפור בריחת הגר מוצא אותה המלאך על עין המים, ומדבר עימה - "וימצאה מלאך ה' על עין המים במדבר על העין בדרך שור" (ז'). במקומות רבים במקרא אנו פוגשים בהתגלות מלאכים לאנשים, ובכולם, כמו כאן, ישנו דו-שיח ישיר ואישי, כבכל פגישת שני אנשים. לעומת זאת, בסיפור הגירוש, אין המלאך מתגלה אל הגר כאיש שניתן לשוחח עימו, אלא בחזון נבואי מרוחק - "ויקרא מלאך א-להים אל הגר   מ ן   ה ש מ י ם   ויאמר לה..." (יז).

ז. בעוד בריחת הגר הינה זמנית, ולשם כך נשלח המלאך - לעודדה לחזור לבית גבירתה, גירושה של הגר הינו סופי.

ח. פער נוסף הקיים בין שתי הפרשיות הוא השימוש בשם ה' - איזכורי ה' בסיפור בריחת הגר   נעשים בשם הוי"ה ["הנה נא עצרני ה' מלדת...ישפט ה' ביני וביניך... וימצאה מלאך ה'... ויאמר לה מלאך ה'... ותקרא שם ה' הדבר אליה אתה אל ראי"].   ואילו איזכוריו בסיפור הגירוש המקביל נעשים בשם א-להים ["ויאמר א-להים אל אברהם אל ירע בעיניך...וישמע א-להים את קול הנער...ויקרא מלאך א-להים אל הגר... כי שמע א-להים אל קול הנער... ויפקח א-להים את עיניה... ויהי א-להים את הנער ויגדל"].

 

  אם נסכם בצורה כללית את הפער העקרוני הקיים בין שתי הפרשיות נאמר, כי סיפור בריחת הגר הינו סיפור אישי: ריב המתחולל בין שפחה לגבירתה, אשר מאלץ את השפחה - את הגר - לברוח. בסיפור זה הגר ניצבת מול הקב"ה בזכות עצמה וזוכה בברכה. הדיאלוגים כולם נעשים ברמה האישית - המלאך פוגש את הגר ומשוחח עימה, ואף בנה נקרא בשמו הפרטי. דומני שבשל כך אף שם ה' המוזכר בפרשיה זו הוא שמו הפרטי של הא-ל - שם הוי"ה. שם זה, הינו שמו הפרטי של א-להי ישראל, בניגוד לשם "א-להים" שזהו שם העצם הכללי - שעל כן מקבל יידוע והטיות (הא-להים, א-להינו, אלהים אחרים וכו'). כמו ההבדל בין ילד (שם כללי) למשה (שם פרטי) [בעניין זה הרחבנו במקום אחר. מקור הדברים אצל ריה"ל, ספר הכוזרי, מאמר ד'].  כשמוזכר בספר בראשית שמו הפרטי של א-להי ישראל, הדבר קשור להתערבות מיוחדת של ה', ברובד האישי והפרטי. הוא ניצב כא-ל פרסונלי בעל שם, מול אדם פרטי בעל שם   (או אומה פרטית).

 

  לעומת כל זאת, סיפור הגירוש מגלה לקורא את המהלך הא-לוהי המתוכנן. אין מדובר בריב אישי-פרטי בין שני אנשים; הויכוח מתחילתו הינו ויכוח עקרוני הנוגע להעמדת אומה על עקרונות וערכים מסוימים. הדבר המפריע לשרה בסיפור זה איננו כבודה האישי כי אם חינוך בנה שעתיד להעמיד אומה. כאן, מתערב א-להים במעשה הגירוש, שהרי זהו קיום רצונו בהנהגת עולמו ובגיבושו של עם ישראל. גירוש זה הינו עקרוני ומשמעותי לדורות - כאן נדחה ישמעאל מהיות חלק מהעם הנבחר, כאן הוא משולח ומשאיר את הבחירה האחת - "כי ביצחק יקרא לך זרע". אמנם ראוי הוא לברכה, אך רק מתוקף היותו זרע אברהם, וממילא לברכה מצומצמת יותר.

 

  אותן נימות אישיות הקשורות בהגר שפגשנו בסיפור הקודם, נעדרות בסיפור הגירוש: ישמעאל אינו מכונה בשמו אלא רק בשם אותו דבר שהוא מייצג - "בן" אברהם או הגר; "נער" וכד'. בסיפור זה הוא ילד "ללא שם"; המלאך ניגלה אליה בחזון נבואי "מן השמים", ללא היחס האישי שהתלווה למפגש בסיפור הבריחה. לכן, מופיע בסיפור זה שם "א-להים", השם הכללי המבטא את ההנהגה הכללית והעקרונית. השתלשלות המאורעות כפי שצריכים ותוכננו מראש להשתלשל.

 

  לאור זאת ניתן להבין הבדל נוסף שבין שני הסיפורים: בסיפור הבריחה, הברכה היא על ריבוי זרע הגר ("ארבה הרבה..."). בסיפור הגירוש הדגש הוא על הצד הלאומי שייצא מישמעאל - "כי לגוי אשימנו". שוב דומני עולה המתח שבין חשיבה במינוחים לאומיים כלליים, לבין בשורה משמחת לאשה שליבה נפל עליה.

 

  במילים אחרות ניתן לומר, כי ההבדל שבין שתי הפרשיות הוא ההבדל במעמדו של ישמעאל (והגר).

 

  בסיפור הראשון (בריחה), הסיפור האישי, ניצבת הגר מול הקב"ה וזוכה בברכה בזכות עצמה (בהמשך נתייחס לסיבת בזכיה זו), ואילו בסיפור השני (גירוש) מתבצע המהלך הא-להי המקורי, המתוכנן מימי קדם; כזכור, עוד לפני לידת יצחק, התבשר אברהם שלא ישמעאל ימשיך את הברית עם ה' כי אם יצחק:

 

 "ויאמר א-להים אבל שרה אשתך ילדת לך בן וקראת את שמו יצחק והקמתי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו. ולישמעאל שמעתיך הנה ברכתי אתו והפריתי אתו והרביתי אתו במאד מאד שנים עשר נשיאם יוליד ונתתיו לגוי גדול. ואת בריתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה למועד הזה בשנה האחרת" (י"ז, יט-כא).

 

  כאן, בסיפור גירושה הנצחי של הגר, מתקיים מהלך א-להי זה, ונותרת הדרך פנויה לבן הנבחר - יצחק.

 

  בשל הבדל זה, מוקד הסיפור משתנה משרי לאברהם. באברהם בחר ה' להיות לאב האומה שתישא את ערכי ה' בעולם - "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (י"ח, יט). ממילא, כשהסיפור עוסק באותה הנהגה א-להית מתוכננת מראש, אשר מבקשת לנפות מבניו אחריו, עד לתקומת אותם בנים נבחרים, שירתמו "לעשות צדקה ומשפט", אך מתאים שמוקד הסיפור יהיה אברהם. לכן, בסיפור גירוש הגר, המבטא את היפרדות ישמעאל מעִם בית אברהם, נוטל אברהם חלק פעיל בשילוח [ממש כשם שראינו בשיעורנו בשבוע שעבר שיצחק מובטח לאברהם בברית מילה - בשם א-להים - והוא עתיד להמשיך את הברית ההסטורית-לאומית].

 

  לעומת זאת, בסיפור בריחת הגר - בסיפור האישי - ניצבת במרכז הסיפור שרה. היא לא נבחרה בצורה מיוחדת על ידי ה' לתפקיד מסוים. היא אמנם משמעותית ביותר, אך "רק" בשל היותה אשתו של אברהם. ממילא, היא מאפיינת את פן החיים הפשוט והטבעי של אברהם ושל שרה כזוג רגיל, בעל שאיפות להמשכיות ולבן. שרה, האשה, מזכירה לנו את הצד האישי שלה ובעלה, מעבר להבטחות האלוהיות וההסטוריות שהם ניצבים בפניהן [ממש כשם ששרה זכתה, בשל הכנסת האורחים, לבשורת לידת הבן של המלאכים באהל. גם שם פן זה מתבטא בשם הוי"ה].

 

  הגר בבריחתה קטעה את התיכנון הא-להי המקורי, שבו עתידה לפרוש הגר עם בנה ישמעאל רק לאחר הולדת יצחק. על כן, מחויבת הגר לחזור לבית גבירתה, גם במחיר עינוי, אך שופט צדק יגמול לה כגמולה, ויזכה אותה בברכות שנאמרו על ידי המלאך.

 

  [אמנם, עינויה של שרה מעוגן בתרבות ובחוקים השולטים באזור מגוריהם. כך עולה מחוק ח'מורבי, המתייחס לגבירה עקרה, שנתנה את שפחתה לבעלה, בשביל שזו תלד לו ילדים. לאחר ששפחה זו ילדה, ביקשה לעצמה מעמד זהה כשל גבירתה. החוק מתיר לגבירה לחזור ולהעמיד את שפחתה במקומה כשאר השפחות, למעט היכולת למכרה, שאבדה לה. שרי מתנהגת על פי הנורמות המקובלות בסביבתה, אולם בניגוד לחוק זה, אלהי ישראל נחלץ לעזרת החלש והמעונה, גם אם הוא עבד או שפחה, או בלשונה של הגר, על פי המדרש: "אתה א-ל ראי - אמר רבי אייבו: אתה הוא רואה עלבון של עלובין" (ב"ר, פר' מ"ה, ט)].

  ניתן אם כן לסכם את שני הסיפורים תוך התמקדות במעמדו של ישמעאל. בזכות עינוי הגר, בריחתה והתגלות המלאך, זוכה הגר (ובנה) בברכה הנאמרת לה, כדמות עצמאית העומדת מול הקב"ה, ואשר מקבלת, כגמול על סיבלה, הבטחת זרע (וברובד מסוים גם ארץ) מאת ה'.

  במקביל לכך, מתברך ישמעאל פעם נוספת, ערב גירושו מבית אברהם. אך ברכה זו אינה קשורה בו אישית, אלא היא באה לו מתוקף היותו זרע אברהם. כל זרע אברהם שיידחה ביום מן הימים, כדוגמת לוט ועשו, מתברך בזכות אביו אברהם, גם אם הוא אינו ראוי לה. בהקשר זה מתברך ישמעאל "כי זרעך הוא".

 

  על פי דברים אלו, יש במעמדו של ישמעאל תוספת שלא מצאנוה אצל שאר הנדחים, שהרי ניצב הוא מול ה' גם כאישיות עצמאית וככזו הוא זכה לברכה. ואכן, כשבודקים את מקום מושבו של ישמעאל מזדקר הפער שבין ישמעאל לשאר הנדחים והמגורשים.

 

  כאמור, בדרך כלל המגורשים גורשו מזרחה, ואלו שנדחו עברו לשבת בעבר הירדן המזרחי. בניגוד לכל אלו, ניצב ישמעאל שמפר מהלך קבוע זה. הוא אינו מתיישב מצדה המזרחי של הארץ, אלא דווקא בדרומה: "ויהי אלהים את הנער ויגדל וישב במדבר ויהי רבה קשת. וישב במדבר פארן" (כ"א, כ-כא).

 

  ייתכן וההבדל נעוץ במעמדו המיוחד של ישמעאל. מחד הוא נדחה כשאר הנדחים, וככזה ראוי הוא לברכה רק מתוקף היותו זרע אברהם. במובן זה אמור הוא אמנם לשבת בצד המזרחי של הארץ. אך במקביל זכה הוא לברכה עצמאית, ה' "בחר" גם בו, ולכן אסור לו שיישב עם שאר הנדחים. על כן, יוצא הוא מגבולותיה הברורים של ארץ כנען, אך אינו פונה מזרחה.

 

  באותם המוטיבים הספרותיים בהם השתמש הכתוב לשתי בשורות הבן שנאמרו לאברהם ושרה (כפי שראינו שבוע שעבר: פעם אחת בשם א-להים, בחזון נבואי לאברהם, כבן שימשיך את תהליך הבחירה ההסטורית; ופעם נוספת בשם הוי"ה, בפגישה אישית של מלאכים בו הם בישרו שלשרה יוולד בן, כפיצוי על הכנסת האורחים), במוטיבים אלו משתמש הכתוב גם בהבדלה הברורה שבין שני סיפורי הגר אלו - האחד סיפור מוסרי בו הגר וישמעאל זוכים לברכה כגמול מוסרי על העינוי, והשני בו ישמעאל מתברך אך רק כמי ששייך לזרע אברהם ונדחה ממנו, ברכה הקשורה לתהליך הסטורי מתוכנן.

 

 

***************************

כדי להרשם יש לשלוח בקשה לכתובת

  MAJORDOMO@ETZION.ORG.IL

עם התוכן:

  GET YHE-TEST H-SUBSCRIBE.

 

קיימת גם מערכת שיעורים באנגלית.   כדי לקבל רשימת השיעורים, יש לשלוח בקשה לכתובת:

  LISTPROC@JER1.CO.IL

 עם התוכן:

  INFO YHE-ABOUT.

 

בשאלות אפשר לפנות למשרד הישיבה 02-9931-456 ולבקש את משרד האינטרנט, או לכתוב לכתובת YHE@JER1.CO.IL

*******************************

כל הזכויות שמורות   1997   ישיבת הר עציון