!!
 
EAB- blank  
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

פרשת בראשית    (תרגם את השיעור: ליאור גרוסמן)


כמה תיאורים של הבריאה מופיעים בפרשת בראשית: אחד או שניים? שאלה זו מעסיקה בדרך כלל אנשי ביקורת המקרא יותר מאשר תלמידי ישיבה, אך כפי שנראה טמון בה מסר רעיוני חשוב.

בשיעורנו השבוע נדון במבנה של פרשת בראשית בניסיון לעמוד על משמעותו של סיפור הבריאה כפי שהוא מוצג בתורה, ונכין את התשתית לדיון בתוכן הכללי של ספר בראשית, אשר ייערך במהלך השיעורים הבאים.

פרק א' ופרק ב'

מבחינה ספרותית קל להבחין בשתי חטיבות נפרדות בתוך תיאור הבריאה בתורה:

חטיבה א': הבריאה בשבעת הימים - א; א - ב; ג.

חטיבה ב': אדם בגן עדן - ב; ד - ג; כד.

את חטיבה א' (הידועה יותר כ"פרק א' ") קל לזהות מכיוון שהיא בנויה בתבנית נוקשה וברורה מאוד:

* פתיחה ב"ויאמר א-להים", המהווה כותרת לשלב חדש בבריאה.

* המשך ב"וירא א-להים כי טוב".

* סיום - "ויהי ערב ויהי בקר יום...".

נוסף על כך, לאורך כל חטיבה זו מכונה הא-ל בשם "א-להים" (לעומת השימוש בשם הוי"ה בחטיבה הבאה). כמו כן מיוחדת חטיבה זו בשימוש בפעלים בשורש בר"א, המציין יצירת יש מאין.

גם המבנה של פרק א' הוא מבנה של חטיבה עצמאית ושלמה המתארת את מהלך הבריאה ממצב של "תוהו ובוהו" ועד למצב של עולם שלם ומשוכלל. שימו לב לפתיחה ולסיום של הפרק, היוצרים מסגרת תוכנית ברורה: בתחילה מתואר "בראשית ברא א-להים את השמים ואת הארץ. והארץ היתה תֹהו ובֹהו, וחשך על פני תהום..." [א; א], ואילו בסיום הפרק, לאחר מעשה הבריאה: "ויכֻלו השמים והארץ וכל צבאם, ויכל א-להים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, וישבֹּת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה, ויברך א-להים את יום השביעי ויקדש אֹתו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא א-להים לעשות" [ב; א-ג] - ה' סיים את בריאת העולם ושבת ממלאכתו.

חטיבה ב' (הידועה יותר כ"פרק ב' ") מציגה לכאורה תיאור שונה לחלוטין של הבריאה. מומלץ שתקראו כעת בעצמכם את הפרק, תוך תשומת לב לנקודות הבאות:

1) שום דבר איננו יכול לגדול ללא האדם [ב; ה], ולכן:

2) ה' בורא תחילה את האדם [ב; ו-ז], ואז:

3) מתחילה להתפתח צמחייה, וה' נוטע גן כדי שהאדם יחיה בו [ב; ח-יד].

4) ה' ממנה את האדם לעבוד בגן ולשמור עליו [ב; טו].

5) ה' מצווה את האדם מה מותר לו לאכול ומה אסור לו לאכול [ב; טז-יז].

6) ה' בורא את החיות - עבור האדם [ב; יח-כ].

7) ה' יוצר את האישה מצלעו של האדם [ב; כא-כה].

סדר הבריאה בפרק ב' שונה, ללא ספק, מסדר הבריאה בפרק א': בפרק ב' האדם נברא ראשון, וכל מה שנברא אחריו נברא למענו. בפרק א', לעומת זאת, האדם נברא אחרון, ואין הוא מתואר כלל כמוקד וכתכלית של הבריאה כולה.

קיימים הבדלים נוספים בין פרק א' לפרק ב':

* לאורך פרק ב' מכונה הא-ל בשם "ה' (=שם הוי"ה) א-להים".

* בניגוד לשימוש בשורש בר"א שמצאנו בפרק א', מתואר מעשה הבריאה בפרק ב' על ידי השורש יצ"ר.

על אף שניתן ליישב את הסתירות האלה (כפי שאכן עושים רבים מן הפרשנים), אין ספק שלפחות למראית עין מציג פרק ב' סיפור בריאה עצמאי, השונה מהסיפור של פרק א'.

מדוע בחרה התורה להציג את סיפור הבריאה בצורה כזו? מבקרי המקרא טוענים שיש כאן עקבות של שתי מסורות נפרדות, השונות זו מזו. אולם אנו, שמאמינים שהתורה כולה ניתנה למשה רבנו בסיני מפי ה', חייבים להניח שאופן הצגת סיפור הבריאה בתורה הוא מכוון, ועלינו למצוא את הסיבה לכך.

בספרו "פרקי בראשית" מסביר הרב מרדכי ברויאר את מבנה סיפור הבריאה כחלק מצורת הצגה כללית הקיימת לדבריו בתורה, שיטה המכונה בשם "תורת הבחינות": התורה מציגה במכוון אירועים מסוימים מזוויות ראייה שונות.

הרב סולובייצ'יק ז"ל בספרו "איש האמונה" עומד בהרחבה על המשמעות הפילוסופית של שני סיפורי הבריאה השונים. דברים אלו חורגים ממסגרת השיעור שלנו, ואנו נסתפק בניתוח המבנה של שני הפרקים בתוספת הסבר אפשרי למשמעות השוני ביניהם.

פרק א' - בריאת הטבע

מכיוון שהתורה היא במהותה ספר נבואה, ולא ספר היסטוריה, יש להניח שסיפור הבריאה המובא בה יתמקד בקשר בין ה' לאדם, שהוא יסוד הנבואה. ננסה אפוא לבחון את שני הפרקים לאור הנחה זו על מנת למצוא את המסר המרכזי בכל אחד מהם. נתחיל בפרק א'.

כפי שכבר צוין לעיל, תיאור כל יום מימי הבריאה בפרק א' פותח במילים "ויאמר א-להים" וממשיך בתיאור מה שנברא באותו יום. שימו לב שבכל יום קיימת בריאה אחת עיקרית המתוארת על ידי הפועל "ויאמר" (שימו לב גם לכך שביום השלישי וביום השישי נאמר פעמיים "ויאמר"!). הרשימה הבאה מציגה את הנבראים שלגביהם משתמשת התורה בפועל זה:

היום

הבריאה

ראשון

אור

שני

רקיע מבדיל בין המים העליונים (=שמים) ובין המים התחתונים (=ים)

שלישי (א')

יבשה - "ארץ"

שלישי (ב')

צמחייה: "עשב מזריע זרע" ו"עץ פרי עֹשה פרי"

רביעי

מאורות בשמים

חמישי

בעלי חיים: עופות בשמים ודגים בים

שישי (א')

בעלי חיים החיים על הארץ

שישי (ב')

אדם בצלם א-לוהים, שנועד למשול בבריאה

שבת

ה' שובת, הבריאה הושלמה

עתה נציג את ימים א-ג מול ימים ד-ו. שימו לב להקבלה בין שני חצאי הבריאה:

ימים א-ג

ימים ד-ו

א) אור

ד) מאורות

ב) שמים

ה) עופות

  ים

  דגים

ג) ארץ

ו) בעלי חיים יבשתיים ואדם

  עשב מזריע זרע

(- מאכל לחיות)

  עץ פרי עושה פרי

(- מאכל לאדם)

לא נעמוד כעת על מלוא המשמעות של הקבלה זו, אך נציין שגם היא מדגישה את היות פרק א' חטיבה עצמאית שלמה ומגובשת, המתארת לפי סדר את בריאתו של עולם שלם ומשוכלל.

על רקע זה עלינו להבין מה בדיוק נברא בששת הימים הללו ומה רוצה התורה ללמדנו בצורת הצגה זו של הבריאה.

 

 

 

בריאה בשלבים

כפי שראינו, פרק א' מכיל תיאור מפורט של הבריאה החל ממצב של "תוהו ובוהו" ועד לעולם המוכר לנו כיום על כל מרכיביו - צמחים, בעלי חיים ואדם.

שימו לב לכך שהתורה מדגישה שכל הנבראים נבראו בצורה שמבטיחה את המשכיותם:

א) הצומח: "עשב מזריע זרע", "עץ פרי עֹשה פרי" [א; יא-יב].

ב) הדגים והעופות: "פרו ורבו" [א; כב].

ג) האדם: "פרו ורבו" [א; כח].

התוצאה הסופית של הבריאה על פי פרק א' היא אפוא עולם הטבע. פרק א' נועד לספר לנו שהטבע כפי שהוא מוכר לנו לא היה קיים מאז ומעולם אלא נברא על ידי ה' וברצונו. על כך אנו מעידים בשמירת השבת, שהיא זכר לשביתת ה' בסיום הבריאה.

הבנה זו של מטרת הפרק גם עוזרת לנו להבין את השימוש בשם "א-לוהים": פירוש המילה "א-ל", כפי שמסביר הרמב"ן בפירושו ל-א; א, הוא "כוח". ולכן "א-לוהים" פירושו אדון כל הכוחות שבטבע.

כעת אנו יכולים גם להבין טוב יותר את אופן השימוש בשורש בר"א לאורך הפרק. כזכור, שורש זה מתייחס ליצירת יש מאין. שימו לב לכך שהתורה משתמשת בו בכל פעם שמופיעה בריאה חדשה השונה באופן מהותי מהנבראים הקודמים:

* שלב א': "בראשית ברא א-להים את השמים ואת הארץ" [א; א] - תיאור בריאת השמים והארץ וכל מה שכלול בהם, כלומר: הדומם והצומח.

* שלב ב': "ויברא א-להים את התנינִם הגדֹלים ואת כל נפש החיה..." [א; כא]. שלב זה ממשיך עד בריאת חיות היבשה ביום השישי, והוא מכיל את עולם החי כולו.

* שלב ג': "ויברא א-להים את האדם בצלמו" [א; כז] - האדם.

מדוע מתחילה התורה כאן?

מדוע פותחת התורה דווקא בסיפור הבריאה?

כפי שהסברנו, התורה היא ספר נבואה. תכלית הנבואה היא להגדיר את מערכת היחסים בין האדם לה'. מערכת היחסים הראשונה והבסיסית של האדם היא מערכת היחסים עם הטבע: האדם איננו זקוק להוכחות שהטבע קיים; הוא נתקל בו על כל צעד ושעל והוא נצרך להתבונן בו ולהתמודד אתו.

ללא התורה עלול האדם לטעות ולחשוב שהתופעות הרבות שבעולם וכוחות הטבע השונים שבו הם השתקפות של אלים רבים, כפי שהיה מקובל לחשוב בימי קדם, או לחילופין שאולי אין א-לוהים כלל - כפי שסבורים כיום רבים. לפיכך חייבת התורה להודיע שהעולם נברא על ידי א-לוהים ושהוא ממשיך להשגיח עליו.

גם השימוש בתיאור בריאת האדם בשורש בר"א - אשר, כפי שהראינו, מציין שלב מהותי חדש בבריאה - חיוני הוא: מתוך התבוננות בטבע עלול האדם להסיק שגם הוא משתייך לממלכת החיות. אמנם הוא כשרוני ומפותח יותר, אך עובדות אלה אינן מעידות בהכרח על שוני מהותי. תיאור התורה את יצירת האדם כ"בריאה" - כמדרגה חדשה - אשר נבראה "בצלם א-להים", מראים שהאדם שונה באופן מהותי משאר בעלי החיים: האדם הוא בעל פוטנציאל רוחני.

האדם של פרק א'

בפרק א' מתואר האדם לא רק כשיא הבריאה אלא גם כאדונם של כל הנבראים האחרים: "ויברך אֹתם א-להים, ויאמר להם א-להים: פרו ורבו ומִלאו את הארץ וכבשֻהָ, ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ" [א; כח].

שימו לב שמדובר כאן בברכה לאדם. אין כאן ציווי, כי אם הגדרה של טבע האדם: כשם שטבעם של הצמחים לגדול וכשם שטבעם של בעלי החיים להתרבות - כך טבעו של האדם למשול בסביבתו. פרק א' מלמד את האדם שגם העובדה שהוא שולט בבעלי החיים האחרים היא תוצאה של רצון ה'.

אמנם, על האדם לשאול את עצמו: מה המטרה בכך? האם א-לוהים ברא את האדם בנקודת זמן מסוימת בעבר והניחו לנפשו, או שמא קיים איזה יחס ביניהם גם בהווה? האם גורל האדם הוא מקרי, או שמא הוא מושגח? התשובה לשאלות הללו נמצאת בפרק ב'!

פרק ב' - האדם בגן עדן

פרק ב' מתאר את בריאת העולם מזווית שונה לחלוטין. על אף שהסיפור פותח בפסוק המקשר אותו לפרק א' [ב; ד], הרי שהמשכו מתאר את האדם בסביבה שונה לחלוטין מזו שהוצגה בפרק א'. בפרק ב' האדם עומד במרכז הבריאה וכמעט הכול נברא למענו:

* שום צמח אינו יכול לגדול לפני בריאת האדם [ב; ה].

* ה' נוטע גן מיוחד למגורי האדם [ב; ח].

* ה' "מעסיק" את האדם כשומר בגן [ב; טו]

* ה' בורא את בעלי החיים בניסיון למצוא חברה הולמת לאדם [ב; יט, והשווה לפסוק ז!].

* ה' בורא לאדם אישה [ב; כא-כג].

בניגוד לפרק א', שבו תפקידו של האדם לשלוט בבריאה, תפקידו של האדם בפרק ב' הוא לציית לבוראו ולמלא את תפקידו כשומר הגן: "וַיַּנִּחֵהוּ בגן עדן לעָבְדָהּ וּלְשָמְרָהּ" [ב; טו].

אולם הדבר החשוב מכול הוא שבפרק ב' האדם נכנס למערכת יחסים עם ה' הכוללת שכר ועונש: "ויצו ה' א-להים על האדם לאמֹר: מכל עץ הגן אכֹל תֹאכֵל, ומעץ הדעת טוב ורע - לא תאכל ממנו, כי ביום אכלך ממנו מות תמות" [ב; טז-יז].

מערכת היחסים הזו שבין ה' לאדם מהווה אבטיפוס למערכות נוספות בהמשך התורה (למשל במשכן).

שם הא-ל בפרק ב' הוא שם הוי"ה, שיסודו בשורש הו"ה, דבר המדגיש את היות גן עדן סביבה שבה האדם חש במציאות ה' - מה שמאפשר את מערכת היחסים ביניהם.

אם ישמע האדם בקול ה' - יוכל להמשיך לשהות בגן עדן וליהנות מקרבת ה'; אם יחטא - הוא צפוי לעונש מוות. בפרק הבא האדם אכן חוטא, אך עונש המוות מומר להגליה מגן עדן. במושגים של התורה מציאות של העדר קשר עם ה' - פירושה מוות [ראה דברים ל; טו-כ].

בגן עדן האדם נקלע לעימות בין תאוותו לבין החובה לציית לה'. הנחש מנצל את חולשת האדם ומביא אותו ממש עד לפקפוק בהשגחת ה'. לאחר החטא האדם מגורש מגן עדן, והשאלה אם תיתכן שיבה של האדם לגן עדן עתידה להתגלות כנושא מרכזי במקרא.

קיום כפול

על אף שהוא מתואר באופן גשמי, מבטא העולם המתואר בפרק ב' מציאות רוחנית שבה העולם כולו נברא למען האדם אך קיומו של האדם מותנה במערכת היחסים שלו עם ה'. זאת בשונה מהעולם של פרק א', שבו האדם מתואר כשליט העולם וזאת ללא התניה ביחס כלשהו עם ה'.

איזה מהתיאורים הוא, אם כן, התיאור הנכון?

ככל הנראה שני התיאורים נכונים, וכל אחד מהם מתאר היבט שונה של הקיום האנושי. מצד אחד, האדם אכן חי בעולם הטבע ועליו להיאבק על מנת לכבוש בו את מקומו כשליט. מצד שני, האדם גם חווה מציאות רוחנית שבה הוא נקרא לממש את הפוטנציאל הגלום בו ליצירת קשר עם ה' על ידי שמירת המצוות ועל ידי חתירה לשלמות. אדם שאיננו מודע לפן זה של קיומו נידון, בעצם, למוות רוחני.

סיפורי הבריאה בפרשת בראשית מקפלים אפוא בתוכם את יסודות האמונה והתורה: בריאת העולם על ידי ה' ויכולתו של האדם לחיות חיים רוחניים באמצעות התקשרות לה'.