קים ליה בדרבה מיניה	בכמה מקומות בש"ס מובא הכלל של "קים ליה בדרבה מיניה": אדם שעבר בבת אחת שתי עבירות - אינו מתחייב אלא על החמורה מביניהן. מהו טעמו של דין זה? האם זוהי הגבלה טכנית על כוחו של בית הדין, או שמא זהו פטור מהותי מהעונש הקל יותר?
חיוב בדיני שמיים	בסוגיות רבות, אנו מוצאים מקרים של אנשים הפטורים מתשלום בדיני אדם אך חייבים לשלם בדיני שמיים. האם אנשים אלו פטורים מצד הדין אלא שמוטלת עליהם חובה מוסרית לשלם, או שמא הם חייבים אלא שבית הדין אינו יכול לאכוף חובה זו?
מתה מחמת מלאכה	שואל חייב באונסין, אך אם החפץ השאול ניזוק כאשר עשו בו את המלאכה שהוא מיועד לה - השואל פטור. מה יסודו של פטור זה? מדוע השואל לפתע אינו מחוייב להחזיר את החפץ ששאל?
שאלה בבעלים	שואל חייב באונסין, אך אם בעל החפץ היה מושכר לשואל בשעת השאלה - השואל פטור. מה אופיו של פטור "בעליו עמו"? מדוע השואל אינו חייב להחזיר לפועל שלו את החפץ ששאל ממנו?
פושע כמזיק	לדעת הרמב"ם, שומר שפשע בשמירתו חייב לשלם מדיני נזיקין (בבא-קמא), ולא מדיני שומרים. מסתבר, שקיים קשר ישיר בין שיטות הרמב"ם והראב"ד בדין 'פושע כמזיק' לבין שיטותיהם בדין 'שאלה בבעלים'.
ברי ושמא - ברי עדיף	הגמרא במקומות שונים כותבת שאם שני אנשים עומדים בפני בית דין, לאחד מהם יש טענת ברי ('הכסף ודאי שייך לי') ולשני רק טענת שמא ('הכסף אולי שייך לי') - מוציאים ממון מידי המחזיק ונותנים לטוען טענת 'ברי'. כיצד ניתן להוציא ממון על סמך טענות בלבד, בלי ראיות כלל?
"איני יודע אם פרעתיך"	אף על פי שנפסק להלכה שאי אפשר להוציא ממון ע"פ טענה ודאית בלי ראיות - אם הנתבע זוכר שלווה כסף ורק אינו זוכר אם פרע - מוציאים ממנו ממון גם בלי ראיות. בהסבר דין זה הציעו המפרשים שני הסברים: "חזקה דמעיקרא" ו"אין ספק מוציא מידי ודאי". האם יש נפקא-מינה ביניהם?
שני עדים בדיני ממונות ובדיני נפשות	כיצד ייתכן שעד אחד אינו נאמן, אך כאשר מצטרף אליו עד אחד נוסף (שאף הוא, כמובן, אינו נאמן) - לפתע שניהם נאמנים? ייתכנו שתי תשובות לשאלה זו: ייתכן שלעד אחד יש נאמנות חלקית, וייתכן שלעד אחד אין שום נאמנות, ורק ל'כת' של עדים יש נאמנות. ייתכן שזהו גם הבדל בין תפקידם של העדים בדיני ממונות לבין תפקידם בדיני נפשות.
שני עדים בדיני ממונות ובדיני נפשות (ח"ב)	בשיעור זה, מובאות שתי הוכחות להבחנה שהוזכרה בשיעור הקודם בין עדות בדיני ממונות לבין עדות בדיני נפשות. כזכור, הסברנו שבדיני ממונות - יש נאמנות מסויימת אפילו לעד אחד, אך בדיני נפשות - עד אחד אינו נאמן כלל, ורק ל'כת' של שני עדים יש נאמנות.
קניין מעות במיטלטלין	מדאורייתא, חפצים ניקנים בכסף. חכמים ביטלו את קניין המעות ותיקנו שחפצים עוברים מרשות לרשות רק ברגע שהקונה מושך אותם. האם קניין המעות בוטל לחלוטין, או שהחפץ אכן נקנה במעות, אלא שחכמים תיקנו שהמוכר והקונה יכולים לחזור בהם מהמכירה עד לרגע המשיכה?
דין תרעומת בפועלים	הגמרא בבא-מציעא כותבת שאם פועל ומעביד סיכמו ביניהם על עבודה, ואחד מהם חזר בו לפני תחילת העבודה - "אין להם זה על זה אלא תרעומת", שכן הסיכום בעל-פה אינו מחייב דבר. מה פירושה של "תרעומת" זו? האם יש לה משמעות הלכתית? האם הפועל נחשב ל'פועל' מרגע הסיכום בעל-פה, או רק מרגע התחלת העבודה?
"מתוך שאינו יכול להישבע - משלם"	הגמרא בשבועות מביאה מחלוקת על דינו של אדם שחייב להישבע אך אינו יכול לעשות זאת. לדעת ר' אבא (וכך גם נפסק להלכה), "מתוך שאינו יכול להישבע - משלם". מדוע אדם זה חייב לשלם? ייתכן להסביר שרובץ עליו חיוב ממוני והוא אינו יכול להיפטר ממנו באמצעות שבועה, וייתכן להסביר שחוסר האפשרות להישבע מחשיד אותו בעיני התורה, ולכן מוטל עליו חיוב ממוני חדש.
הודאת בעל דין	כידוע, אדם נאמן על עצמו כמאה עדים. לאמיתו של דבר, לעיתים אדם נאמן אפילו יותר מעדים, אך בדיני קנסות הוא נאמן על עצמו פחות מעדים. מה פשר נאמנותו של אדם על עצמו? האם זוהי התחייבות - כלומר, אדם המעיד שהוא חייב כסף מתחייב לשלם אותו - או שמא זוהי נאמנות, ובית הדין מאמין לאדם המעיד על דבר ששייך לעולמו הפרטי?
פסול עד זומם לעדות	עד ששיקר - אינו נאמן בעדויות מאותה שעה ואילך. לדעת שמואל, אם שני עדים העידו ושני עדים אחרים הזימו אותם - שני העדים הראשונים נפסלים לעדות רק מרגע ההזמה, ולא משעת עדותם. נראה, שלדעתו דין עדים זוממים אינו רק גזרת הכתוב, אלא יש סברא מוצקה לכך שכת העדים השנייה, המעידה "עמנו הייתם באותה שעה", נאמנת יותר מכת העדים הראשונה.
תרי ותרי	שני עדים הם אמצעי הבירור האולטימטיבי של התורה. מה קורה כאשר שני עדים עומדים כנגד שני עדים אחרים? האם שתי הכתות מאזנות זו את זו, ומחזירות את המצב לאיזון, או שמא אנו מאמינים לשתי הכתות למרות הסתירה שבכך?
עדים שספק נפסלו	השולחן-ערוך פוסק שכאשר שתי כתות עדים הכחישו זו את זו - כל אחת מהן רשאית להעיד בעניינים אחרים, ואין אנו חוששים לכך שהיא ספק שיקרה בעדותה. לעומת זאת, השולחן-ערוך גם פוסק שאם נוצר מצב של תרי ותרי (שתי כתות סותרות) לגבי כשרותו של אדם מסויים - אין מעמידים אותו על חזקתו, והוא פסול לעדות. מה פשר הסתירה הזו? האם מעמידים דבר על חזקתו במצב של תרי ותרי או שאין עושים זאת?
קניין ארבע אמות	הגמרא בבבא-מציעא כותבת שחכמים תיקנו לאדם לקנות חפצים הנמצאים בד' אמותיו. מאידך, הגמרא בגטין כותבת שאישה מתגרשת אם בעלה נתן לה גט בד' אמותיה. האם קניין ד' אמות הוא דאורייתא או דרבנן? ייתכן שלד' אמותיו של האדם יש מעמד מיוחד מדאורייתא, אך הן קונות לו רק מדרבנן.
שותפות בנכסים	מהו אופי השותפות בנכסים? האם לכל שותף יש חצי מהנכס, או שמא שני השותפים בעלים ביחד על הנכס כולו? לשאלה זו נפקא-מינות רבות, ושתיים מהן הן שאלת פירוק השותפות (מתי יכול שותף אחד לכפות על חבירו לפרק את השותפות) ואפשרות הדרת הנאה (האם שותף אחד יכול למנוע מחבירו להיכנס לחצר המשותפת).
משפטי התנאים	אדם שהתנה תנאי במעשה אך לא ניסח את התנאי כראוי (לפי "משפטי התנאים") - תנאו בטל, אך המעשה שביקש לעשות קיים. כיצד ייתכן הדבר? הלא האדם לא התכוון לעשות את המעשה אם התנאי לא יתקיים? תוספות מסבירים שאדם המתנה תנאי במעשה - יש לו גמירות דעת מלאה לעשיית המעשה, והתנאי הוא חיצוני בלבד. ואכן, ישנם מקרים שבהם קיום התנאי אימננטי לגמירות הדעת, ואם התנאי לא התקיים בהם - אף המעשה אינו קיים.
על אילו מעשים ניתן להטיל תנאי?	הגמרא בכתובות כותבת שניתן להטיל תנאי רק במעשים שניתן לעשותם על ידי שליח. למרות זאת, הגמרא בנזיר כותבת שניתן לקבל נזירות בתנאי, למרות שאי אפשר לקבל נזירות על ידי שליח. נראה, שהיכולת לבצע מעשה על ידי שליח אינה סיבה ליכולת להטיל בו תנאי, אלא רק סימן לכך שהאדם הוא בעל הסמכות על המעשה. בקבלת נזירות - האדם הוא בעל הסמכות, ואי-היכולת לבצע זאת על ידי שליח נובעת מסיבה צדדית (שבדיני שליחות).
מצוַת עדות	אדם היודע עדות מסויימת - חייב להעיד עליה. דין זה מפורש במשנה ביחס לדיני נפשות, אך מוזכר ברמב"ם דווקא ביחס לדיני ממונות. ה"כסף משנה" ביאר שבדיני נפשות - יש על העד חובה עצמאית להעיד את עדותו, ואילו בדיני ממונות - חובה זו קיימת רק אם בעל הדין פונה לעד ומבקש ממנו להעיד.
תשלומי נזק על חפץ מבוטח	אדם שגרם נזק לחפץ של חבירו, אך החפץ הוא מבוטח - האם הוא חייב לשלם לו את דמי הנזק? בשאלה זו נחלקו האחרונים. יסוד המחלוקת הוא השאלה האם יש קשר בין ההסכם שבין חברת הביטוח לבין הניזק לבין הגדרת מעשה הנזק כ'נזק' המחייב פיצוי.
הקניית דבר שלא בא לעולם	מדוע אי אפשר להקנות (לדעת חלק מהתנאים) דבר שלא בא לעולם? הראשונים הציעו שתי תשובות לשאלה זו: חסרון גמירות דעת, וחסרון חפץ שהקניין יכול לחול עליו. כיצד יכול היה עשו למכור ליעקב את הבכורה, למרות שהיא עדיין לא באה לעולם? שאלה זו מעוררת שלוש הבחנות חשובות: בין הקניית דבר שלא בא לעולם לפני מתן תורה לבין הקנייתו אחרי מתן תורה; בין דבר שלא בא לעולם לבין דבר שבא לעולם אך לא בא לרשותו של המקנה; ובין הקנייה המלווה בשבועה לבין הקנייה שאינה מלווה בשבועה.
שני סוגי שליחות	ההבנה הרגילה של שליחות היא שהמשלח מעביר סמכות מסויימת לשליח, והשליח עושה אותה עבורו. מודל זה אינו מסביר כיצד האישה יכולה למנות שליח שיקבל את גיטה במקומה, שהרי לאישה אין שום סמכות בתהליך הגירושין. לכן, יש מקום להציע מודל נוסף של שליחות: מודל של 'ידא אריכתא', שבו השליח מתפקד כ'ידו הארוכה' של המשלח, שכאילו מבצע את המעשה בעצמו.
מה בין שליחות הולכה לבין שליחות קבלה בגט?	שליח הבעל לנתינת הגט ושליח האישה לקבלתו אינם זהים: שליחות הבעל מבוססת על האצלת סמכות, ואילו שליחות האישה מבוססת על הגדרת השליח כידה הארוכה של האישה. להבחנה זו מספר נפקא-מינות: למינוי שליח קבלה יש צורך בעדות לקיום הדבר (שכן מעמדו האישי של השליח משתנה), וכן קטנה יכולה למנות (באופן עקרוני) שליח קבלה, שכן רק שליחות מהסוג הרגיל מוגבלת לגדולים ולבני דעת.
עדות שאי אתה יכול להזימה	הגמרא קובעת שעדות שאי אפשר להזימה - כלומר, עדות שאם העדים יוזמו אי אפשר יהיה לקיים בהם "ועשית לו כאשר זמם" - אינה קבילה בבית דין. מה טעמו של דין זה? האם עדות כזו אינה נחשבת עדות כלל, או שהיא נחשבת עדות ופוטנציאל ההזמה נדרש לצורך הרתעה? ייתכן ששאלה זו קשורה למחלוקת האחרונים בשאלה האם עדות שאי אפשר להזימה כשרה לדיני ממונות.
חיובו של שוכר	הגמרא מביאה מחלוקת תנאים האם שוכר חייב בגניבה ואבידה או פטור. אין חולק על כך ששוכר פטור באונסין, בדומה לשאר השומרים (פרט לשואל). אולם אם שואל חייב באונסין כי יש לו קניין חלקי כלשהו בחפץ ששאל - הרי גם לשוכר יש קניין דומה, ולכן הוא יכול להשתמש בחפץ. מדוע, אם כן, שוכר פטור באונסין? ייתכן ששוכר אכן דומה באופן עקרוני לשואל, ולא לשאר השומרים, אלא שדמי השכירות שהוא משלם פוטרים אותו מחיובי אונסין.
קניין כסף	מהו אופיו של קניין הכסף? האם תשלום פרוטה תמורת קרקע יקרה היא מעשה סימבולי של קניין (כמו הקניינים האחרים), או שמא הפרוטה היא תחילת פירעון סכום השווי המלא של הקרקע? האם קניין הכסף בקרקע זהה לקניין הכסף בקידושי אישה? האם ניתן לקנות קרקע ולקדש אישה באמצעות חוב?
קניין סודר	מהו אופיו של קניין הסודר? הגר"ח מבריסק הציע שהעברת הסודר מיד ליד אינה מעשה הקניין, אלא גמירות הדעת מעבירה את הבעלות כשלעצמה, וקניין הסודר רק מעיד על חוזקה של גמירות הדעת. להצעה זו ניתן להביא מספר ראיות: דעת לוי בגמרא שקניין סודר נעשה בסודרו של המקנה, ולא של הקונה; ודעת הראב"ד שקניין סודר צריך עדי קיום.
חובת השומר לשמור וחובתו לשלם	נחלקו הראשונים בשאלה האם השומר יכול לחזור בו באמצע השמירה: לדעת הרשב"א הוא יכול, ואילו לדעת הרב אב"ד (וכך פסק השו"ע) הוא אינו יכול. מדוע לדעתם שונה דינו של השומר מדינו של הפועל, שרשאי לחזור בו בחצי היום? האם חיובו של השומר הוא לשמור על החפץ, או רק לשלם אם ייגנב או ייהרס?
מעמדו של שומר שכר כפועל	נראה, שקיים הבדל יסודי בין שומר שכר לבין שומר חינם: שומר חינם הוא בבסיסו שומר, ויש לו מאפיינים מסויימים של פועל (מחוייבות אישית לבעל החפץ). שומר שכר, לעומתו, הוא בבסיסו פועל של בעל החפץ, אלא שהתורה קבעה לו דינים מיוחדים בפרשיית השומרים. לכן, שומר שכר מתחיל את שמירתו כפועל, בביצוע מעשה קניין בחפץ או בקבלת השכר מראש.
שומר שכר על קרקעות	לדעת הרמב"ם, שומר שפשע בשמירה על קרקעות - חייב, למרות שקרקעות הופקעו מפרשת השומרים, שכן "פושע כמזיק". הרמב"ן והראב"ד כותבים שרק שומר שכר שפשע בשמירה על קרקעות חייב, אך שומר חינם - פטור. מסתבר, שלדעתם יסוד חיובו של שומר שכר לשמור נעוץ במעמדו כפועל, ולאו דווקא כשומר. לכן, אף על פי שהתורה הוציאה את הקרקעות מפרשיית השומרים - שומר שכר השומר על קרקע עדיין נחשב שומר.
המוחל שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו	הגמרא קובעת שבעל חוב רשאי למכור את זכות גביית החוב לאדם אחר, אך הוא יכול למחול לחייב על חובו גם אחרי המכירה. כיצד הדבר ייתכן? לדעת הרמב"ם, אפשרות המכירה של החוב היא רק מדרבנן, וממילא הבעלות על החוב מדאורייתא נותרת ביד המוכר. לדעת רבנו-תם, בעל החוב יכול למכור שעבוד נכסים, אך אינו יכול למכור את שעבוד הגוף. ממילא, הוא יכול למחול על שעבוד הגוף, ושעבוד הנכסים - שהוא מדין ערבות - מתבטל מאליו.
המוחל שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו (ח"ב)	מדוע מלווה המוכר את שטר החוב לאדם שלישי יכול עדיין למחול ללווה על חובו? לדעת הראב"ד, הלווה יכול לטעון שאין לו שום קשר לאדם השלישי, אלא למלווה המקורי בלבד, וממילא מחילת המלווה מועילה לו. רבנו חננאל הסביר שכיוון שהמלווה המקורי יכול לטעון שהלווה כבר פרע את חובו - ממילא יש לו שליטה על החוב, ולכן הוא יכול גם למחול עליו.
מהי בעלות?	במסכת בבא-קמא מובאות שתי מחלוקות בין ר' יוחנן לבין ריש-לקיש, שהיסוד העומד בבסיסן הוא אחד: שאלת הגדרת הבעלות. לדעת ריש-לקיש, הבעלות היא מושג פורמאלי. לכן, אדם יכול להקדיש חפץ השייך לו אפילו אם הוא נגזל ממנו, ואפילו אם הוא מכר לאדם אחר את החפץ לפירותיו. לעומתו, ר' יוחנן סבור שלבעלות יש מימד של יכולת השתמשות. לכן, גזילת חפץ מבעליו פוגעת בבעלותו עליו והוא כבר אינו יכול להקדישו, וכן אדם הקונה חפץ לפירותיו רשאי להביא ביכורים מפירות אלו, למרות שהוא אינו הבעלים הרשמי שלו.
חיובו של אדם המזיק	הגמרא בבבא-קמא קובעת במפורש ש"אדם מועד לעולם, ביןשוגג בין מזיד, בין ער בין ישן". האם יש מקרים של אונס גמור, שאדם שהזיק יהיה פטור בהם? לדעת תוספות הדבר ייתכן, ואף לדעת הרמב"ן: כאשר הניזק היה אשם חלקית בנזק, או כאשר המזיק הוא אומן מומחה - המזיק ייפטר מתשלום על הנזק שגרם.
הגוזל חפץ ועלה ערכו	באופן עקרוני, המשנה קובעת ש"כל הגזלנים משלמים כשעת הגזלה". עם זאת, אם ערך החפץ עלה והגזלן הרס את החפץ הגזול בידיו - הוא משלם את הערך הגבוה יותר, זה של שעת ההיזק. לדעת "קצות החושן", דין זה הוא דין מדיני ההיזק, כיוון שנותרת בעלות מסויימת לבעלים המקוריים גם אחרי גזילת החפץ. לעומתו, "נתיבות המשפט" כותב שזהו דין מדיני הגזילה: כאשר הגזלן הרס את החפץ הוא גזל את גוף החפץ, ולא רק את השימוש בו, ולכן הוא מתחייב כעל גזילה חדשה.
גזלן ושומר: מי אחראי יותר?	שומר מקבל על עצמו מחוייבות לשמור על הפיקדון. גזלן שגזל חפץ אינו מקבל על עצמו התחייבות מקבילה. להבחנה זו קיימות כמה השלכות, המחמירות בדינו של שומר יותר מבדינו של גזלן. כך, למשל, אם החפץ נהרס - הגזלן ישלם את שווי החפץ בשעת הגזילה, אפילו אם שוויו עלה מאז, ואילו השומר ישלם את שווי החפץ בשעת ההיזק. כך גם ייתכן שגזלן יכול להשיב את החפץ לבעלים אפילו אם הוא ניזוק מעט, מה ששומר אינו יכול לעשות.
מה היה דינו של הגזלן אלמלא ציוותה התורה "והשיב את הגזלה"?	לכאורה, גם אלמלא ציוותה התורה על הגזלן להשיב את הגזלה, עדיין החפץ הגזול לא היה שייך לו, אלא שהשבתו לא הייתה מצוַת עשה. אמנם, ייתכן שלדעת רב המצב הוא שונה: באופן עקרוני, הגזלן היה צריך לקנות את החפץ הגזול כך שיהפוך לממונו ממש. רק בגלל שהתורה ציוותה "והשיב את הגזלה" - הופקעה בעלותו של הגזלן על הגזלה.
קניין שינוי בגזלן	הגמרא קובעת שגזלן קונה את החפץ אם הוא השתנה. מה פשר דין זה? אם השינוי מעיד על השתלטות מציאותית ולכן מחליף קניין סטנדרטי - מדוע גם שינוי שם, שאינו כרוך בהפגנת בעלות אקטיבית, מקנה את החפץ לגזלן? ייתכן שהשינוי רק מפקיע את חובת ההשבה של התורה, וממילא חוזר הדין הבסיסי - שהגזלן קונה את החפץ. כך ניתן להבין את שיטת ה"פני יהושע", ששינוי מקנה את החפץ לגזלן למפרע מרגע הגזלה.
יאוש ושינוי שם בגזילה	לדעת התוס', יאוש לבד או שינוי שם לבד אינם מקנים את החפץ לגזלן, ורק צירוף שניהם מעביר את הבעלות על החפץ לגזלן, וגורם לכך שעליו להשיב את דמי החפץ במקום את החפץ עצמו. כיצד הדבר ייתכן? נראה, שהיאוש מסוגל באופן עקרוני להעביר את הבעלות על החפץ, ושינוי השם נצרך רק כדי להפקיע את חובת ההשבה המוטלת על הגזלן, המונעת את קניין החפץ על ידו.
יאוש בגזילה ובאבידה	הגמרא משווה בין יאוש הבעלים מאבידה לבין יאושם מגזילה. כיצד ניתן להשוות בין יאוש באבידה, המתרחש לפני מציאת האבידה, לבין יאוש בגזילה, המתרחש אחרי שהחפץ נגזל? בשאלה זו נחלקו הראשונים: התוספות הציעו שיאוש הבעלים מאבידתם מקנה את האבידה למוצא גם אחרי המציאה, ואילו הרמב"ן חידש שמוצא אבידה מתפקד כשומר עבור הבעלים, והחפץ מעולם לא יצא מרשותם.
גזילה מכד הקמח של אליהו הנביא	מה יסוד חיוב הגזילה - הנאת הגזלן מהחפץ הגזול או ההיזק לנגזל? מדברי הרא"ש ניתן לדייק כשתי האפשרויות, וייתכן שיש להבחין לדעתו האיסור, שנובע מהפגיעה בנגזל, לבין חיוב התשלום, שמבוסס על ההנאה שלא כדין.
יאוש ושינוי רשות	נחלקו האמוראים, האם גזלן קונה את החפץ הגזול אחרי שהבעלים התייאשו ממנו, והאם הוא חייב להשיב את החפץ עצמו או את דמיו. מכל מקום, ברור שהוא קונה את החפץ אחרי יאוש ושינוי רשות. כיצד הדבר ייתכן? מה היחס בין הבעלות על החפץ הגזול לבין חובת ההשבה ("והשיב את הגזלה") המוטלת על הגזלן?