mysql_error
לאתר ישיבת הר עציון
הפוך לאתר הבית דף קשר - בטאון הישיבה נקודת חיבור - בית המדרש לצעירים קשת - קול שידורי תורה מכללת הרצוג להכשרת מורים תורה ברשת - אתרי אינטרנט תורניים עיון בדף היומי

   זריחה:    
   סוזק"ש:  
   מנחה:  
   שקיעה:


שעון קיץ


הזמנים באדיבות kaluach

דף יומי:
   להצגת הדף
   הדף היומיומי
   דפי עזר
   שיעור מוקלט
   קצרדף להאזנה
   קצרדף להאזנה


 

דף יומיומי

דף ע"ג, חמשת עינויי יום הכיפורים – פתיחה לפרק השמיני

לאחר שסיימנו שבעה פרקים מלאים וגדושים העוסקים בעבודת הכהן ביום הכיפורים, אנו מתחילים היום את הפרק השמיני, העוסק בעינויי יום הכיפורים. המשנה בדף ע"ג עמוד ב' מונה את חמשת העינויים:

"יום הכפורים אסור באכילה, ובשתיה, וברחיצה, ובסיכה, ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המטה".

אף שהמשנה מונה שישה עינויים, הגמרא מבהירה ששתייה בכלל אכילה, ועל כן לפנינו חמישה עינויים.

הגמרא לומדת את כל אחד מחמשת העינויים מריבוי לשון ה"עינוי" הנזכרת בתורה. בתודעתנו מתקשרת התענית באופן מיידי להימנעות מאכילה ומשתייה. אלא, שעיון במקרא מלמד שלכך נתייחד מונח אחר: הצום. הצום אמנם איננו נזכר בתורה, אך בנביאים ובכתובים מצאנו איזכורים רבים לאנשים שצמים, ושם ברור שמדובר על הימנעות מאכילה ושתייה. העובדה כי ביחס ליום הכיפורים משתמשת התורה במונח עינוי מלמדת, לכאורה, על כך שמדובר על עניין רחב יותר.

בראשונים מצאנו מחלוקת נרחבת בדבר רמתם של חמשת העינויים. עמדת הגאונים (שאילות דרב אחאי גאון, קס"ז ועוד) היא, שכל חמשת העינויים הם מדאורייתא, שכן הגמרא לומדת את כלל העינויים מן המקראות. מאידך, עמדת התוספות (עז ע"א) היא, שאיסורי אכילה ושתייה הם מדאורייתא, ואילו שאר העינויים אינם אלא מדרבנן. התוספות מוכיחים את דבריהם מן ההקלות השונות שמצאנו בהלכות אלה: המלך רשאי לרחוץ פניו, החיה רשאית לנעול את הסנדל וכן הלאה. אילו היו איסורים אלה מדאורייתא, אי אפשר היה להקל בהם בעניינים אלה. יש מבעלי התוספות שהוסיפו, שהילפותא בסוגייתינו איננה ילפותא גמורה, אלא ילפותא בדרך של "כנגד מי?". כלומר, מדובר על רמז ואסמכתא, ולא על לימוד גמור.

דעתו של הרמב"ם בסוגיה זו אינה ברורה, ושנויה במחלוקת נרחבת. הרמב"ם (הלכות שביתת העשור, פרק א') כתב, שלמדנו על עינויי יום הכיפורים "מפי השמועה". באופן פשוט, ניסוח זה מכוון לאיסור דרבנן. אלא, שבאותה הלכה עצמה קובע הרמב"ם שגם איסורי אכילה ושתייה נלמדו "מפי השמועה", וביחס לאיסורים אלה ברור שמדובר על איסורי תורה!

ההבנה המסתברת והמתבקשת בדברי הרמב"ם היא זו שהציע הגרי"ד סולוביצ'יק (הררי קדם, סימן נ"א), ולפיה יש להבחין בין "קיום" העינוי ובין "מעשה" העינוי. לדברי הגרי"ד, המעשים מצד עצמם אינם אסורים מדאורייתא, אלא מדברי סופרים בלבד. לכן, ניתן להקל הקלות נקודתיות בנעילת הסנדל, ברחיצה וכן הלאה, כפי שהסבירו בעלי התוספות. עם זאת, מי שיקל בכל איסורי יום הכיפורים בו זמנית, יבטל מצות עשה דאורייתא – מצות העינוי. על דרך זו, מי שיתענה בכלל העינויים, יקיים את מצות העינוי שמדאורייתא. נדגיש שוב: כל מעשה פרטי מצד עצמו אינו אסור מדאורייתא, אך השורה התחתונה לפיה מתקיימים כלל העינויים – יש בה מצוה דאורייתא.

שיטה ייחודית נוספת בעניין זה היא שיטתו של הר"ן (על הרי"ף, בסוגייתינו). לדבריו, מצות העינוי ביום הכיפורים "נמסרה לחכמים". כדרך שקבעו חז"ל (חגיגה יח ע"א) שההחלטה אודות המלאכות המותרות והאסורות בחול המועד היא בגדר "נמסר הדבר לחכמים", כך מסרה התורה לחכמים את האפשרות לקבוע מהם העינויים המותרים ומהם העינויים האסורים. משעה שקבעו חכמים שפעולה כלשהי כלולה בעינוי, היא מקבלת תוקף מדאורייתא. בשונה מרוב תחומי התורה, בהם פעלו חז"ל כמפרשים, הרי שבתחומים שנמסרו להם הם פועלים כמחוקקים, ומעצבים את דיני התורה עצמם. כמובן, אם נמסר הדבר לחכמים, אין זה מפתיע שהיקלו הקלות שונות (למלך, ליולדת), על פי הגדרים שהם עצמם קבעו.

הרב אביהוד שורץ