mysql_error
לאתר ישיבת הר עציון
הפוך לאתר הבית דף קשר - בטאון הישיבה נקודת חיבור - בית המדרש לצעירים קשת - קול שידורי תורה מכללת הרצוג להכשרת מורים תורה ברשת - אתרי אינטרנט תורניים עיון בדף היומי

   זריחה:    
   סוזק"ש:  
   מנחה:  
   שקיעה:

זמני השבת:
    הד"נ: 
    יציאה:


שעון קיץ


הזמנים באדיבות kaluach

דף יומי:
   להצגת הדף
   הדף היומיומי
   דפי עזר
   שיעור מוקלט
   קצרדף להאזנה
   קצרדף להאזנה


 

דף יומיומי

יומא יט – ודברת בם

כ

חלק מהדרשות השונות על המילים "ודברת בם" הגיעה הגמרא (יט ע"ב) לדרשות שעניינן מרכזיותו של לימוד התורה לעומת שאר עניינים:

רבי אחא אומר: ודברת בם - עשה אותן קבע, ואל תעשם עראי. אמר רבא: השח שיחת חולין - עובר בעשה, שנאמר (דברים ו, ז) "ודברת בם" - בם ולא בדברים אחרים, רב אחא בר יעקב אמר: עובר בלאו, שנאמר (קהלת א, ח) "כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר".

מהו טעמו של האיסור שאותו מחדש רבא, "ודברת בם - ולא בדברים אחרים"? נראה שאפשר להבין זאת בשתי דרכים. הרמ"א פסק את דברי רבא בהלכות תלמוד תורה: (רמו, כה):

שו"ע: כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, או שקרא ושנה ופירש להבלי העולם והניח תלמודו וזנחו, הרי זה בכלל כי דבר ה' בזה.
רמ"א: ואסור לדבר בשיחת חולין.

נראה שהרמ"א הבין שמדובר בדין מדיני תלמוד תורה וביטולה (כפי שמשמע מן הקשר לדברי רבי אחר בתחילת הסוגיה). כלומר, מצוות תלמוד תורה היא חובה טוטאלית שאמורה לשאוב אליה כל רגע פנוי של האדם, וממילא לא אמור להיות לו זמן לדבר דברי חולין. כך הבין כנראה גם השפת אמת בסוגייתנו (ד"ה שם בגמ' אמר), ומשום כך הקשה:

קשה: דלמה צריך להוכיח מדכתיב בם? תיפוק ליה כיון דתמיד מוטל עליו המצוה ודברת אם כן בשעה שידבר דברים אחרים מבטל המצוות עשה של ודברת!

כלומר, אם מוקד האיסור הוא בכך שמבטל מצוות עשה של תלמוד תורה, אין צורך בדרשה מיוחדת שהרי בעצם הדיבור בדברים בטלים האדם מבטל את מצוות תלמוד תורה? . על דברי השפת אמת יש להוסיף קושיה אחרת, והיא: מדוע תלתה גמרא את האיסור דווקא במי שמדבר דברים בטלים? והרי באותה מידה יש לאסור על האדם לשבת ולשתוק, שהרי בכך הוא מבטל את המצות לדבר בדברי תורה!

אפשר ליישב קושיות אלו ולומר שדווקא כאשר אדם מדבר דברים בטלים הוא מראה בכך שהוא מעדיף אותם על פני דברי התורה, והם מושכים ומרתקים אותו יותר מן הלימוד. זאת בניגוד לאדם שיושב ושותק, שאמנם איננו מקיים את מצוות תלמוד תורה אך גם לא מפגין בכך זלזול.

אך אפשר להבין את האיסור באופן אחר לגמרי, כפי שמשמע מדברי רב אחא בר יעקב, שלמד את האיסור מן הפסוק "כל הדברים יגעים" שאיננו עוסק כלל בלימוד תורה. ייתכן שיש איסור עצמי בדיבור דברי חולין, כפי שכתב הרמב"ם בפירוש המשנה (אבות א, טז):

כבר אמר החכם: (משלי י, יט) "ברוב דברים לא יחדל פשע", וסיבת זה, שרוב הדיבור מותרות וחטאים, כמו שנבאר עתה, לפי שאם ירבה האדם דבריו יחטא בהכרח, כי יהיה בדבריו ולו דבר אחד שאין ראוי שיאמר. ומסימני החכמים מיעוט הדברים, אמרו: "סייג לחכמה שתיקה", וריבוי הדברים מסימני הסכלים - (קהלת ה, ב) "וקול כסיל ברוב דברים". וכבר אמרו החכמים, שמיעוט הדברים מורה על רום המוצא והיות האדם מיוחס, אמרו: "מיחסותא שתיקותא".

כלומר, הדיבור בדברי חולין אסור משום החשש שמא יגיע לדיבורים האסורים. בהמשך דבריו שם מפרט הרמב"ם באריכות את סוגי הדיבור השונים, ומראה שחלק גדול מן הדיבורים שאינם דברי תורה הם דיבורים אסורים ומאוסים. נראה שכך הבין את סוגייתנו גם המאירי (ד"ה לעולם):

לעולם יזהר אדם שלא להיות ביושבי קרנות ושלא לדבר בשיחה בטלה אלא כפי מה שיכריחנו הצורך דרך צחות אמרו השח שיחת חולין עובר בעשה שנאמר ודברת בם ולא בדברים בטלים.

לסיום נביא אבחנה מעניינת של הרב אפרים גרינבלט בשו"ת רבבות אפרים (ה, תקמט):

והנה אנו מורגלים לפסקי הרמ"א בארבעת חלקי השו"ע שבכל מקום שדעתו לאסור הוא כותב זאת בלשון קל ודבור רך ועדין, כגון "ויש להחמיר" או "ויש מחמירין" או "ונהגו להחמיר" וכדומה והכל בלישנא קלילא, וישראל קדושים היוצאים ביד רמ"א מצייתים ומקיימים את חומרות אלו בדחילו ורחימו בכל איבריהם וגידיהם כאיסור גמור ידוע ומפורסם.
ואילו בנידוננו בענין קדושת הדבור הרי הדבר בהיפוכו משני הכיוונים. מצד אחד רואים אנו כי הרמ"א יצא מגדרו וכתב את פסקו בלשון נמרץ ובדבור קשה וחזק... וצד שני, כי רחוקים אנו לקיים ולציית האיסור הזה, ולא רק שיחות חולין אלא גם זאת שיחות אסורות ודבורים אסורים...

הרב אברהם סתיו