mysql_error
לאתר ישיבת הר עציון
הפוך לאתר הבית דף קשר - בטאון הישיבה נקודת חיבור - בית המדרש לצעירים קשת - קול שידורי תורה מכללת הרצוג להכשרת מורים תורה ברשת - אתרי אינטרנט תורניים עיון בדף היומי

   זריחה:    
   סוזק"ש:  
   מנחה:  
   שקיעה:


שעון קיץ


הזמנים באדיבות kaluach

דף יומי:
   להצגת הדף
   הדף היומיומי
   דפי עזר
   שיעור מוקלט
   קצרדף להאזנה
   קצרדף להאזנה


 

דף יומיומי

עירובין דף לו – ברירה

המשנה בסוגייתנו עוסקת בדין ברירה – האם יש ברירה או לא; למעשה מדובר במצב בו אדם מתנה על מציאות מסויימת שתחול בעתיד ואומר שכאשר תהיה בידו יכולת ההכרעה, למעשה כבר מעת החלת התנאי הוא כביכול בחר באפשרות המתאימה לו. מחלוקת התנאים היא האם יש לאדם אפשרות ליצור חלות דינית כעת על פי מה שיבורר בעתיד או שאי אפשר לעשות זאת:

"מתנה אדם על עירובו ואומר אם באו נכרים מן המזרח עירובי למערב מן המערב עירובי למזרח אם באו לכאן ולכאן למקום שארצה אלך לא באו לא לכאן ולא לכאן הריני כבני עירי אם בא חכם מן המזרח עירובי למזרח מן המערב עירובי למערב בא לכאן ולכאן למקום שארצה אלך לא לכאן ולא לכאן הריני כבני עירי רבי יהודה אומר אם היה אחד מהן רבו הולך אצל רבו ואם היו שניהן רבותיו למקום שירצה ילך".

בגמרא מסופר שרבי יצחק לימד ברייתא שמתארת את המובא במשנה בדיוק להיפך; כלומר, ניקח לשם דוגמה את האמור במשנה 'באו נוכרים למזרח' שהאדם המדובר אומר 'עירובי למערב' אז בברייתא של רבי יצחק נאמר שאותו אדם אומר שיהיה עירובו למזרח.

שאלת הגמרא אינה האם אדם יכול להתנות או לא, אלא על המקרים המובאים במשנה ביחס לאלו האמורים בברייתא; נקודה זו מעניינת מאוד משום שמכך נראה, שממשנה וברייתא זו ניתן ללמוד שניתן להתנות.

הגמרא מיישבת את הסתירה בכך שיש שני סוגים של נוכרים – במשנה מדובר במוכסים שמהם האדם חפץ לברוח, ואילו בברייתא מדובר בראשי העיר שאותם האדם אדם חפץ לראות ולבוא לקראתם.

הראשונים נחלקו בהבנה ביחס לחכם, נאמר בגמרא:

"חכם אחכם לא קשיא הא במותיב פירקי הא במקרי שמע".

רש"י מפרש שמדובר במציאות שבה עתידים לבוא שני חכמים –מעביר שיעור ומלמד תינוקות, אחד מכל צד של העיר ואינו יודע מאיזה כיון יבוא כל אחד מהם וברצונו לשמוע את מעביר השיעור. על דבריו קשה משום שיותר נראה מדברי הגמרא שהם מושווים לאמור לפני ביחס לנוכרים ולכן ההסבר היה צריך להיות שהוא בורח ממלמד התינוקות כשם שברצונו לברוח מהמוכסים.

כך נראה גם מפירושו של רבנו חננאל, לדבריו מדובר ב'חזן שמתרחק ממנו מפני שאינו צריך לו'. רבי אברהם חיים שור (בעל ספר תורת חיים) כותב בשם רבי נתן מרומי (בעל ספר הערוך) שמלמדי תינוקות תובעים ממון ומשום שאין לו לתת, בורח הוא ממלמד התינוקות. לפי הסבר זה יוצא שמערבים גם לדבר רשות ולא רק לדבר מצווה; כלומר, משום שאין מצווה לברוח ממלמד התינוקות – בשונה מאדם הבורח מגובה מיסים שזו מצווה בכדי להציל את ממונו, משמע שלדעת רבי יצחק מערבים לדבר הרשות*.

ניתן להוסיף לאמור את דברי רבי שלמה בן אדרת שכותב כי דברי רש"י לא נאמרים כלל בגמרא – 'עיקר חסר מן הספר'. אולם, לדעת רבי ניסים גירונדי הסיבה שדבר זה לא נאמר בגמרא היא משום שכך הייתה המציאות בזמנם – מעביר שיעור מגיע ממצד אחד ומלמד מצד שני, לכן לא היה צורך לומר זאת.

גם פירוש רבנו חננאל ורבי נתן מרומי דרוש ביאור, שכן אם היה רוצה להימנע ממלמד התינוקות לא היה עליו לברוח כלל. דהיינו, מלמד התינוקות לא נכנס לעיר ויכול היה אותו אדם שרוצה להימנע ממנו פשוט להישאר בביתו. מסיבה זו נראה לומר שכוונתם היא לומר שגם אם יש למשהו סיבה להימנע מהליכה לצד מסוים, עדיין ביכולתו לערב ולהתנות כפי רצונו.

הרב ירון בן צבי

___________________________

* באופן זה ניתן להבין גם מדברי רבי ישראל אשכנזי בתרומת הדשן שכותב שמי שיש לו שמחה בכך שיכול לטייל בשבת, נחשב הטיול לדבר מצווה ומותר לערב לשם כך. כך גם פסק רבי משה איסרליש להלכה: "או שרוצה לילך לטייל ביום טוב או שבת בפרדס שיש בו שמחה בזה מקרי דבר מצוה" (שולחן ערוך אורח חיים הלכות עירובי תחומין סימן תטו סעיף א).