mysql_error
לאתר ישיבת הר עציון
הפוך לאתר הבית דף קשר - בטאון הישיבה נקודת חיבור - בית המדרש לצעירים קשת - קול שידורי תורה מכללת הרצוג להכשרת מורים תורה ברשת - אתרי אינטרנט תורניים עיון בדף היומי

   זריחה:    
   סוזק"ש:  
   מנחה:  
   שקיעה:


שעון קיץ


הזמנים באדיבות kaluach

דף יומי:
   להצגת הדף
   הדף היומיומי
   דפי עזר
   שיעור מוקלט
   קצרדף להאזנה
   קצרדף להאזנה


 

דף יומיומי

עירובין דף יט – לך דומיה תהלה

בסוגייתנו (יט עמוד א) מובא תיאור נפלא של האופן שבו פושעי ישראל מקבלים עליהם את הדין:

"אמר רבי ירמיה בן אלעזר: בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם:
מדת בשר ודם מתחייב אדם הריגה למלכות מטילין לו חכה לתוך פיו כדי שלא יקלל את המלך, מדת הקדוש ברוך הוא אדם מתחייב הריגה למקום - שותק, שנאמר 'לך דמיה תהלה'. ולא עוד אלא שמשבח, שנאמר תהלה. ולא עוד אלא שדומה לו כאילו מקריב קרבן שנאמר 'ולך ישלם נדר' ".

ראשית נעמוד על שלושת התיאורים המובאים בגמרא: שותק, משבח, דומה לו כאילו מקריב קרבן. הגמרא מביאה תיאורים אלו בלשון הדרגתית: "ולא עוד אלא". אפשר לראות בהם תיאורים המנותקים זה מזה ומבטאים דרגות שונות של תגובה (כפי שהבין המהרש"א ד"ה כדי). עם זאת, מדברי רש"י (ד"ה ולך) עולה שמדובר בתהליך הדרגתי: בשלב ראשון האדם רק שותק ולא מתנגד לעונש בצורה אקטיבית. השתיקה הזו מאפשרת לו לשבח את הקב"ה ולקבל את הייסורים באהבה, וקבלת הייסורים באהבה היא שהופכת את העונש עבורו לקרבן. הדגש בדברי רש"י הוא שלא עצם המיתה נחשבת בעיני האדם כקרבן אלא קבלת העונש באהבה, וגם בכך הוא סותר את דברי המהרש"א (ד"ה ואמר ולא).

נקודה נוספת שיש לעמוד עליה היא היחס שבין תוכן המימרה לפתיחתה. המימרה מתארת את ההבדל שבין אדם שמתחייב הריגה למלכות ובין אדם שמתחייב הריגה למקום. באופן פשוט, הדגש הוא על התנהלותו של האדם והיכולת שלו לקבל את הייסורים באהבה. ואכן, בהמשך הסוגיה נאמר שמעלה זו מיוחדת לפושעי ישראל בלבד ולא לפושעי עכו"ם שממשיכים למרוד בקב"ה גם על פתחו של גיהנם. אך פתיחת המימרה מסיטה את המוקד אל הקב"ה: "שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם". כלומר, עיקר השבח הוא לקב"ה שעונשיו מעוררים את האדם לתגובות שונות מאלו שמעורר מלך בשר ודם.

ניתן להסביר את משמעותו של הבדל זה בדרכים מספר:

המהרש"א (ד"ה כדי) מציע להסביר את ההבדל בכך שמלך בשר ודם לא יכול להרע לאדם לאחר מותו ולכן אין הוא ירא מלקלל אותו, בניגוד לקב"ה שיכול להרע לאדם גם לאחר מותו ולכן עדיף לו להצדיק את הדין.

באופן אחר מבאר הריטב"א (ד"ה כדי) בשם המדרש:

"פירשו במדרש מפני שיודע שיש עול קצת בדינו, אבל מדת הקדוש ברוך הוא אינו כן אדם נתחייב הריגה למקום שותק לפי שיודע ודאי שהוא אמונה ואין עול".

כלומר, מכיוון שאדם בטוח בצדקת העונש אין הוא מערער עליו.

אם ננסה לדייק מתוך המימרה עצמה, ייתכן שההבדל נעוץ בכך שכאשר מלך בשר ודם מעניש את האדם מטילין לו חכה לתוך פיו. כלומר, הנחת המוצא של מלכות בשר ודם היא שהעונש נועד לשרת את המלך או את החברה ולבוא על חשבון הפושע. העונש של המלך מתעלם מצעקתו של האדם, מכיוון שמה שעומד לנגד עיניו הוא טובת החברה הכללית, וכך גם ראוי שיהיה (כפי שכתב הרמב"ם במורה נבוכים א, נד, ולאחר מכן פיתח והקצין ניקולו מקיאוולי בספרו "הנסיך"). אך עונשיו של הקב"ה הם עונשים מתוך רצון לתקן את האדם ולעשות את גופו לקרבן עבור נשמתו (מהרש"א ד"ה ואמר לא) וכאשר האדם מבין זאת אין כל מקום למחאה או לקללה.

הרב אברהם סתיו