mysql_error
לאתר ישיבת הר עציון
הפוך לאתר הבית דף קשר - בטאון הישיבה נקודת חיבור - בית המדרש לצעירים קשת - קול שידורי תורה מכללת הרצוג להכשרת מורים תורה ברשת - אתרי אינטרנט תורניים עיון בדף היומי

   זריחה:    
   סוזק"ש:  
   מנחה:  
   שקיעה:

זמני השבת:
    הד"נ: 
    יציאה:


שעון קיץ


הזמנים באדיבות kaluach

דף יומי:
   להצגת הדף
   הדף היומיומי
   דפי עזר
   שיעור מוקלט
   קצרדף להאזנה
   קצרדף להאזנה


 

דף יומיומי

שבת דף קיב – סנדל שנפסקה רצועתו

אגב דיון באיסורי קשירה שברצועות הסנדל, דנה הגמרא (קיב עמוד א) בשאלה האם סנדל שנפסקה אחת מרצועותיו נחשב כמוקצה. שאלה זו נתונה במחלוקת תנאים, ובפשטות נטיית הגמרא היא להכריע כרבי יהודה שאם נפסקה הרצועה החיצונית נחשב הסנדל כמוקצה, שהרי אין דרכם של בני אדם לתת גמי במקום הרצועה החיצונית ולהתגנות על הבריות. עם זאת, בדברי הגמרא מובא סיוג לפסיקה זו:

"רבי ירמיה הוה קאזיל בתריה דרבי אבהו בכרמלית, איפסיק רצועה דסנדליה, אמר ליה: מאי ניעבד לה? אמר ליה: שקול גמי לח דחזי למאכל בהמה, וכרוך עילויה.
אביי הוה קאי קמיה דרב יוסף, איפסיק ליה רצועה, אמר ליה: מאי איעביד ליה? אמר ליה: שבקיה.
מאי שנא מדרבי ירמיה? - התם לא מינטר, הכא – מינטר".

הגמרא מחלקת בין מקרה של כרמלית שאינה נשמרת ולכן מותר לכרוך גמי סביב הסנדל ולטלטל אותו, ובין מקרה של רשות היחיד שהיא נשמרת ולכן אסור לטלטל בה את הסנדל.

מהו הטעם לחילוק זה?

ההבנה הפשוטה היא שיש כאן היתר מיוחד שהתירו חכמים משום הפסד ממון. כך עולה מדברי רבנו חננאל על אתר, וכן מפורש במשנה ברורה (סימן שח ס"ק ס). עם זאת, קשה לקבל הסבר זה: ראשית, לא מצינו שהתירו חכמים איסור מוקצה בשל הפסד קל שכזה. שנית, לפי הבנה זו אין כל משמעות לכך שמדובר בכרמלית, ואותו הדין היה חל גם ברשות היחיד שמצויים בה גנבים.

קשיים אלו נפתרים בשיטת המאירי (קיא עמוד ב) אשר הלך גם הוא בכיוון דומה אך הסביר את סיבת ההיתר בכך שאם נאסור על האדם לטלטל יבוא להוליך את הסנדל בידיו בכרמלית. (יש להעיר שהמאירי מניח בפשטות שאיסור כרמלית חמור מאיסור מוקצה, הנחה שאינה פשוטה כלל ועיקר ואכמ"ל).

שיטה מקורית ומעניינת הובאה בראשונים בשם הראב"ד (רשב"א ד"ה התם):

"בסנדל שנפסקה אחת מאזניו דלא מבטיל ליה איניש ממלאכתו בהכי לחודיה לכסויי ביה מנא או לסמוך בו כרעי המטה אלא דעתיה לתקוניה ולאהדוריה למלאכתו, הלכך כיון דלא חזי ליה לנועלה לכולה שבת מוקצה הוא ומשום הכי אמר ליה רב יוסף שבקיה דלאו מנא הוא, ודוקא בחצר דמינטר דמקצה ליה איניש מדעתיה עד דמתקן ליה, אבל בכרמלית דלא מינטר לא מקצה ליה איניש אלא דעתיה עליה לטלטולי על ידי גמי לח".

לדעת הראב"ד סברת "לא מינטר" איננה סיבה לחידוש היתר, אלא לכך שהאדם לא מקצה את הסנדל משימוש, שהרי ברצונו לטלטל את הסנדל מן המקום שאינו משתמר.

אמנם, בדברי הראב"ד אין הסבר לכך שדווקא בכרמלית קיים היתר זה ולא בכל מקום שאינו נשמר. כמו כן, יש חידוש מסוים בכך שרצונו של האדם לטלטל את המוקצה ולשומרו מפקיע ממנו דין מוקצה, ולא מצאנו זאת במקומות אחרים.

לאור זאת יש מקום אולי לנטות מעט מדברי הראב"ד. ייתכן שדווקא בכרמלית, כאשר איסור טילטול ד' אמות לא מאפשר לאדם ליטול את הסנדל בידיו ולהוליכו למקום המשתמר, דעת האדם היא שהסנדל ימשיך לתפקד כסנדל גם כאשר רצועתו נפסקה. ממילא, לא עצם המחשבה להוליך את הסנדל למקום המשתמר מפקיעה ממנו שם מוקצה, אלא המחשבה להמשיך ולנעול אותו שקיימת בכרמלית.

הרב אברהם סתיו