mysql_error
לאתר ישיבת הר עציון
הפוך לאתר הבית דף קשר - בטאון הישיבה נקודת חיבור - בית המדרש לצעירים קשת - קול שידורי תורה מכללת הרצוג להכשרת מורים תורה ברשת - אתרי אינטרנט תורניים עיון בדף היומי

   זריחה:    
   סוזק"ש:  
   מנחה:  
   שקיעה:


שעון קיץ


הזמנים באדיבות kaluach

דף יומי:
   להצגת הדף
   הדף היומיומי
   דפי עזר
   שיעור מוקלט
   קצרדף להאזנה
   קצרדף להאזנה


 

דף יומיומי

שבת דף צט – רשות משתנה

בסוגייתנו ר' יוחנן מעלה ספק בדין הנחה. הספק הוא במקרה שבו אדם שינה את ההגדרה של הרשות שבה הניח את החפץ בעצם ההנחה:

"בור עשרה ונתן לתוכה חוליא ומיעטה מהו? הנחת חפץ וסילוק מחיצה בהדי הדדי קאתו - מיחייב, או לא מיחייב?"

הנחת החפץ במקום וביטול המחיצה, ההופכת את הבור מרשות היחיד לרשות הרבים, נעשו בו זמנית. במצב זה ישנו ספק האם המניח מתחייב משום שעד ההנחה הבור היה רשות היחיד, או שמא אין המניח מתחייב משום שברגע ההנחה ממש הפך הבור להיות רשות הרבים.

נראה לומר שהשאלות השונות של רבי יוחנן מיוסדות על ספק אחד: האם פעולה של עקירת חפץ או הנחתו נידונה לפי ההגדרה של הרשות בזמן שבו החלה המלאכה, או לפי הגדרת הרשות כפי שהיא בתום ההתחייבות.

אם נקבל הסבר זה בדברי רבי יוחנן, עלינו לבאר מדוע רבי יוחנן טען שאף אם נאמר שבשאלה הראשונה אין חיוב על הוצאה (במקרה של עקירה ממקום שמתחילה ועד סוף היה רשות היחיד), במקרה השני הספק בעינו עומד. האם המכניס חייב רק כשההנחה הייתה במקום שבתחילה היה רשות היחיד ולאחר מכן, בשעת ההנחה נעשה לרשות הרבים?

בעלי התוספות (לעיל דף ח עמוד א ד"ה רחבה) מבארים שהסברה של רבי יוחנן היא שיש לחלק בין עקירה להנחה. אפשר שבתחילת המלאכה, בעקירה, יש צורך במעשה חשוב יותר מאשר בסוף המלאכה שהיא ההנחה. מסיבה זו רק עקירה שנעשתה במקום שנשאר בעינו מתחילה ועד סוף נידונה כעקירה. בהנחה לעומת זאת, אין צורך שייחשב רשות היחיד מתחילה ועד סוף, ודי במקום שרק בתחילה היה רשות היחיד אף אם מציאות זו השתנתה.

על דברי רבי יוחנן בגמרא יש לשאול מדוע אין המניח מתחייב כאשר מגיע לכדי שלושה טפחים מהקרקע. קרבה כזו לקרקע יכולה להיחשב הנחה מדין לבוד, אך אינה מבטלת את רשות היחיד. ברור אם כן כי החיוב נוצר לפני שינוי הרשות. על זאת משיב רבי יהודה אריה ליב, ה'שפת אמת' (מסכת שבת דף צט עמוד ב), "אין לנו לחייבו מצד דהוי כלבוד יותר מאילו הי' מניחו על הארץ ממש"; כלומר, דין לבוד יונק את כוחו מכח דינו של הקרקע. ממילא, אם בהנחה על הקרקע המניח לא יתחייב, אין לחייבו במציאות של לבוד.

הרב ירון בן צבי