mysql_error
לאתר ישיבת הר עציון
הפוך לאתר הבית דף קשר - בטאון הישיבה נקודת חיבור - בית המדרש לצעירים קשת - קול שידורי תורה מכללת הרצוג להכשרת מורים תורה ברשת - אתרי אינטרנט תורניים עיון בדף היומי

   זריחה:    
   סוזק"ש:  
   מנחה:  
   שקיעה:


שעון קיץ


הזמנים באדיבות kaluach

דף יומי:
   להצגת הדף
   הדף היומיומי
   דפי עזר
   שיעור מוקלט
   קצרדף להאזנה
   קצרדף להאזנה


 

דף יומיומי

שבת דף צז – החושד בכשרים

בפרשת השבוע האחרונה (שמות ג-ד) קראנו את הדו-שיח הארוך והמרתק שבין משה רבנו והקב"ה במעמד הסנה, סביב שליחותו של משה אל בני ישראל. אחד השיאים של הדיאלוג הוא תיאור האותות שאותם מראה הקב"ה למשה (שמות ד, א-ז):

"וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'...
וַיֹּאמֶר ה' לוֹ עוֹד הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג. וַיֹּאמֶר הָשֵׁב יָדְךָ אֶל חֵיקֶךָ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל חֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ וְהִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ".

באופן פשוט, מטרתו של האות הזה, כמו אות המטה שהפך לנחש המובא קודם לכן, הוא לשכנע את בני ישראל באמתותה של נבואת משה. אך הגמרא בסוגייתנו (צז עמוד א) מציעה קריאה שונה בתכלית:

"אמר ריש לקיש: החושד בכשרים לוקה בגופו, דכתיב 'והן לא יאמינו לי וגו'', וגליא קמי קודשא בריך הוא דמהימני ישראל...
ממאי דלקה - דכתיב 'ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך וגו'' ".

ריש לקיש מפרש את הפיכת ידו של משה למצורעת לא כאות שנועד לשכנע את ישראל אלא כעונש שהוטל על משה בשל החשד שהפגין כלפי עם ישראל. כפי שנאמר לעיל, פרשנות זו סוטה לכאורה מפשטי המקראות, ואם כן, מניין היא נובעת?

נראה שקריאה נוספת של הדיאלוג בין משה והקב"ה יכולה להבהיר את הדברים. לאורך כל הדו-שיח מעלה משה רבנו טענות שונות ומגוונות כנגד שליחותו: "והן לא יאמינו לי", "לא איש דברים אנכי", "שלח נא ביד תשלח". לאור זאת יש להבין שיותר משהאותות נועדו לשכנע את בני ישראל, הם נועדו לשכנע את משה. והראיה, שהקב"ה לא רק הורה למשה כיצד לבצע את האותות אלא ביצע אותם בפועל לעיניו, מה שלא היה נצרך אם משה עצמו היה מאמין בשליחותו באמונה שלמה.

ממילא, יש לקרוא את דברי משה "והן לא יאמינו לי" כהשלכה (Projection) של חוסר האמונה האישי שלו על עם ישראל, בבחינת "כל הפוסל במומו פוסל", או כפי שניסחו זאת בחסידות: "כל נגעים אדם רואה חוץ – מנגעי עצמו". נראה שכך יש להבין גם את דברי הגמרא בסוגייתנו (שם) על דברי הקב"ה למשה:

"אמר לו: הן מאמינים בני מאמינים, ואתה אין סופך להאמין.
הן מאמינים - דכתיב 'ויאמן העם', בני מאמינים 'והאמין בה''. אתה אין סופך להאמין - שנאמר 'יען לא האמנתם בי וגו'' ".

נראה שהמשמעות העמוקה של המילים "אתה אין סופך להאמין" איננה רק רמיזה לחטאו של משה על מי מריבה, אלא ביטוי לכך שכבר עכשיו יש באמונתו של משה חולשה מסוימת שהיא שגורמת לו לפקפק באמונתם של בני ישראל. ממילא, האות צריך להינתן בבשרו של משה עצמו בכדי להחדיר בו את האמונה השלימה בנבואתו ובשליחותו.

יש להעיר, שלאור ניתוח זה יש לתהות האם הביקורת הקשה של הקב"ה כנגד משה ואהרן, "למה לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל", מרמזת על כך שחלק גדול מן המתחים שבין בני ישראל והקב"ה בתקופת המדבר נבעו מהזדהות השלכתית (Projective Identification) של בני ישראל עם חוסר האמון שמשה הפגין כלפיהם.

הרב אברהם סתיו