mysql_error
לאתר ישיבת הר עציון
הפוך לאתר הבית דף קשר - בטאון הישיבה נקודת חיבור - בית המדרש לצעירים קשת - קול שידורי תורה מכללת הרצוג להכשרת מורים תורה ברשת - אתרי אינטרנט תורניים עיון בדף היומי

   זריחה:    
   סוזק"ש:  
   מנחה:  
   שקיעה:


שעון קיץ


הזמנים באדיבות kaluach

דף יומי:
   להצגת הדף
   הדף היומיומי
   דפי עזר
   שיעור מוקלט
   קצרדף להאזנה
   קצרדף להאזנה


 

דף יומיומי

שבת דף צה - חליבה בשבת

בסוגייתינו נאמר:

"תנו רבנן: החולב ... - חייב חטאת ... חולב חייב משום מפרק".

מפורש בגמרא, לכאורה, שהחליבה אסורה בשבת מדאורייתא. הלכה זו נושאת עימה שני דיונים ענפים ונרחבים. הדיון הבסיסי, המצוי בהרחבה בראשונים על אתר, נוגע להסבר המלאכה מצד עצמה. רש"י פירש:

"שפורק אוכל ממקום שנתכסה בו, והוי תולדת דש".

כדרך שהדש את התבואה מוציא את הגרעינים מהקליפה המכסה עליהם, כך החולב מוציא את החלב מן העטין המכסה אותו. התוספות כאן מקבלים את פירושו של רש"י, אך מציינים לדבריהם לעיל (עג עמוד ב, ד"ה מפרק), שם הוזכר פירוש אחר:

"ונראה לרבינו תם דמפרק חייב משום ממחק דכשחולב ממחק את הדד ומחליקו".

החליבה אסורה, לדעת רבינו תם, מחמת עצם הפעילות בעטיני הבהמה, ובלי קשר לחלב. התוספות עומדים על הדוחק שבדבריו של רבינו תם, אך נראה שרבינו תם נכנס לדוחק זה מכוח סוגיה אחרת (עה עמוד א), שבה נאמר "אין דישה אלא לגידולי קרקע". כלומר, מלאכת דש נוגעת לטיפול בתבואה ובשאר גידולי קרקע, ולא לטיפול בבעלי חיים ולחליבה. כיצד יתמודד רש"י עם אותה הסוגיה? הקושיה מתעצמת, אך לכאורה גם נפתרת, לאור העיון בפסק הרמב"ם (הלכות שבת, פרק ח' הלכה ד'):

"הדש כגרוגרת חייב ואין דישה אלא בגדולי קרקע. והמפרק הרי הוא תולדת הדש, החולב את הבהמה חייב משום מפרק".

הרמב"ם שונה בנשימה אחת הן את ההלכה שאין דישה אלא בגידולי קרקע, והן את חיוב החולב כתולדת הדש. אך מסתבר שזו בדיוק התשובה: אב המלאכה, דישה, נוהג אך ורק בגידולי קרקע. אך תולדות המלאכה, ובכלל זה המפרק והחולב, נוהגות גם בדברים שאינם גידולי קרקע. וחידוש גדול למדנו, שיש מקום לפיצול בין האב ובין התולדה, וקריטריון הלכתי כלשהו הנוגע לאב, לא בהכרח נוגע לתולדתו. חידוש זה מקובל על הרמב"ם, וכנראה גם על רש"י, אך רבינו תם חלק עליו.

הרמב"ן בסוגייתינו התייחס אף הוא לשאלת דישה בגידולי קרקע, ומכוחה הציע הבנה חשובה מאוד להלכה. לדעת הרמב"ן, חליבה היא אכן דישה בדבר שאיננו גידולי קרקע, וזו הסיבה שלדעת חכמים החליבה אסורה מדרבנן בלבד. רוב הראשונים פירשו, שהמחלוקת בין ר' אליעזר וחכמים בסוגייתינו נוגעת אך ורק לכיבוד הבית או לרדיית חלות דבש, אך הרמב"ן מזכיר כאמור גם פירוש המציע שהמחלוקת גורפת. אם נקבל את אותה דעה, נמצא שאיסור החליבה בשבת הוא איסור דרבנן, ולא איסור דאורייתא.

כאמור, הדברים משמעותיים ביותר הלכה למעשה. עד כה, עסקנו בדיון מרכזי אחד, בהגדרת מלאכת חולב. אך דיון נרחב לא פחות נוגע ליישום הדברים הלכה למעשה. כידוע, פרה חולבת איננה מסוגלת לאגור את חלבה במשך שבת שלימה, וחובה לחלוב אותה לפחות פעמיים או שלוש במהלך השבת. הימנעות מן החליבה גוררת צער בעלי חיים, הפסד של החלב, ולא פעם אף מחלות הנגרמות לבהמה. ומכאן, התחבטו גדולי הפוסקים בכל הדורות, וביתר שאת בדורות האחרונים עם שיבת ישראל לארצו וחידוש החקלאות העברית, בדרכי החליבה המותרות והאסורות בשבת. השאלה עוררה לא פעם סערה רבתי, ואף עמדה כאבן בוחן להתנהלותו התקינה של משק חקלאי בשבת.

קצרה היריעה כאן מלהקיף את שלל הדעות והפיתרונות שהוצעו להלכה, אך יש להזכיר כי כל אותם פיתרונות תלויים בשתי השאלות העקרוניות שהצגנו: ראשית, יש לקבוע האם המלאכה אסורה מן התורה או מדרבנן, ואם היא אסורה מדרבנן בלבד, יש מקום להקל בה במקום צער בעלי חיים; ושנית, יש לקבוע האם חולב אכן קשור במלאכת דש, ואם כך, יש מקום ליישם ביחס לחליבה היתרים שונים המצויים במלאכה זו: חליבה לתוך אוכל, חליבה לאיבוד וכן הלאה.

הרב אביהוד שורץ