mysql_error
לאתר ישיבת הר עציון
הפוך לאתר הבית דף קשר - בטאון הישיבה נקודת חיבור - בית המדרש לצעירים קשת - קול שידורי תורה מכללת הרצוג להכשרת מורים תורה ברשת - אתרי אינטרנט תורניים עיון בדף היומי

   זריחה:    
   סוזק"ש:  
   מנחה:  
   שקיעה:


שעון קיץ


הזמנים באדיבות kaluach

דף יומי:
   להצגת הדף
   הדף היומיומי
   דפי עזר
   שיעור מוקלט
   קצרדף להאזנה
   קצרדף להאזנה


 

דף יומיומי

דפים ס-סא - קמיעות וסגולות [ב']

בעיון הקודם ציטטנו את דבריו של החיד"א בשו"ת חיים שאל, שם הסביר שישנה מחלוקת בין הראשונים באשר לחילול שבת לצורך כתיבת קמיע. החיד"א העיד שם על רבינו פרץ, מן הראשונים, שהתיר לכתוב קמיע בשבת. בספר ברכי יוסף מביא החיד"א עדות מאוחרת יותר למנהג דומה. הוא מספר על "איש אחד שמצא סגולה אחת בספר למי ששתה סם המוות". כפי שעולה מהמשך הדברים שם, שתיית סם המוות היתה דרך מקובלת לאובדנות, ואותו צדיק מצא שישנה סגולה המצילה את אלה שניסו לשלוח יד בנפשם. החיד"א מוסיף ומספר:

"ויהי היום ליל ש"ק אירע שנערה ישראלית שתתה סם המות והתחילו לה דבקי מיתה ובאו אצל האיש הלז בליל שבת וקם וכתב הקמיעא לנערה ותכף הקיאה ועמדה על בוריה. וביום השבת נודע בעיר כל אשר נעשה ולעזה עליו המדינה שחילל שבת בשאט נפש וכתב ונתן בידה. והוא השיב דפקוח נפש דוחה שבת. והיו מגמגין בדבר".

החיד"א שם פורס את הסוגיה ההלכתית, ושב ומזכיר כי ייתכן שישנה בכך מחלוקת בין הרמב"ם והרמב"ן.

המפרשים עמדו על כך, שאותו "איש אחד" שעליו מדבר החיד"א הוא לא אחר מאשר הרש"ש, רבי שלום שרעבי, מגדולי המקובלים בכל הדורות, ומייסד ישיבת המקובלים בירושלים.

כפי שהוזכר בסיום העיון הקודם, דיון הלכתי זה עמד במוקד אחת הסערות הגדולות שפקדו את גליציה עם התפשטות החסידות. באחת מן העיירות חלה אדם חולי מסוכן, וביקש לשגר פתק, קוויטעל, ובו שמו ושם אמו, לאדמו"ר שיתפלל עליו. הרב המקומי התיר לעבור על איסור דרבנן של אמירה לנכרי שיכתוב את הפתק, ויביא אותו אל הצדיק [אף שהדברים אינם ברורים לחלוטין, מסתבר שאותו צדיק היה הרב יחיאל מיכל מזלוטשוב, מן הדור השני לחסידות, תלמיד חבר למגיד ממעזריטש].

גדול הדור בגליציה באותם ימים היה רבי שלמה קלוגר, והוא כתב בספרו ("ובחרת בחיים"; מצוטט כאן משו"ת ציץ אליעזר, חלק ח סימן טו פרק ט):

"הציקתני רוחי לא אוכל אדמה על חלול שבת אשר משפטה כאש בוער בקרבי על הוראה הרעה ומקולקלת אשר נעשה בקהלתכם בשבת העבר אשר הורה מורה אחד לחלל שבת בחלול אחר חלול".

לדבריו, הלכה פסוקה היא שאין לחלל שבת אלא ברפואה טבעית, אך בשום פנים ואופן לא בעבור רפואה סגולית ככתיבת קוויטעל לצדיק. ר' שלמה קלוגר סבור, שיש לשלול מאותו מורה הוראה את סמיכתו לרבנות, ולהשביעו ששוב לא יפסוק הלכה כל ימי חייו!

גם כאן, מסתבר שהמחלוקת שבין חסידים למתנגדים מבוססת על המחלוקת העמוקה שבין הרמב"ם והרמב"ן, אשר הוזכרה בעיון הקודם: על פי עמדת המתנגדים, יש להבחין הבחנה חותכת בין טבע ובין מה שאיננו טבע; בעוד שעל פי עמדת החסידים (והמקובלים), הגבולות אינם ברורים, ולעיתים מה שנראה "מעל לטבע", הינו פשוט וברור הרבה יותר מן הטבע עצמו.

יש להזכיר, כי אף לשיטת הרמב"ם ור' שלמה קלוגר, ישנו פתח אחד להיתר. הגמרא להלן במסכת שבת (דף קכח) מתירה להדליק נר עבור יולדת בשבת, אף אם היא סומא, ולמעשה כלל אינה זקוקה לאור. הנימוק לכך הוא, שעצם קיום רצונה של היולדת, המוגדרת חולה שיש בו סכנה, מיישב את דעתה ומסייע לרפואתה. ובכן, היה מקום לומר שאף אם ברור כשמש שרפואה סגולית איננה מועילה כלל ועיקר, סוף סוף אם יש בה קיום רצונו של חולה שיש בו סכנה, יש מקום להקל. בשו"ת ציץ אליעזר הנ"ל דן בהרחבה בשאלה זו, ויעויין שם.

נזכיר, לסיום, כי סברה זו האחרונה מחזירה אותנו לסוגייתינו. כפי שראינו, ההיתר להוציא קמיע מרשות לרשות מבוסס על היותו תכשיט. מדבריו של רש"י שצוטטו בעיון הקודם משתמע, שהגדרה זו הינה סוביקטיבית, ולא אוביקטיבית. לאמור, היות ואותו אדם משוכנע שהקמיע המומחה מועיל לו ומביא לו ישועה, הרי שעבורו הוא מוגדר תכשיט. נמצא, אם כן, שבענייני רפואות וסגולות ההכרעה, בסופו של דבר, הינה סוביקטיבית, וכשם שאין פרצופיהם דומים, כך אין דעותיהם דומות, ואין קמעותיהם דומים; ודו"ק.

הרב אביהוד שורץ