!!
 
לאתר ישיבת הר עציון
הפוך לאתר הבית דף קשר - בטאון הישיבה נקודת חיבור - בית המדרש לצעירים קשת - קול שידורי תורה מכללת הרצוג להכשרת מורים תורה ברשת - אתרי אינטרנט תורניים עיון בדף היומי

   זריחה:    
   סוזק"ש:  
   מנחה:  
   שקיעה:


שעון קיץ


הזמנים באדיבות kaluach

דף יומי:
   להצגת הדף
   הדף היומיומי
   דפי עזר
   שיעור מוקלט
   קצרדף להאזנה
   קצרדף להאזנה


 

דף יומיומי

שבת דף ד - חֲטֹא כדי שיזכה חברך

הגמרא בדפים ג-ד עוסקת באדם שהדביק פת בתנור בשבת. אם אפיית הפת תושלם, יעבור המדביק על איסור בישול ואפייה בשבת. אם הפת תרדה מן התנור קודם שתגיע לגמר אפייתה, תימנע פעולת האיסור. רדיית הפת מן התנור אסורה מדרבנן (ואף שהגדירוה "חכמה ואינה מלאכה", ברור שמצד עצמה היא אסורה - ראה תוספות ג עמוד ב, ד"ה התירו לו). ומכאן, מתעוררת השאלה האם המדביק עצמו, או מאן דהו אחר, רשאי לרדות את הפת מן התנור, ולעבור על איסור דרבנן, כדי למנוע איסור תורה חמור יותר.

מפשטות סוגייתינו עולה, שאין להתיר לאדם לעבור על איסור דרבנן, כדי להציל את חבירו מאיסור תורה. הראשונים על אתר מצטטים סוגיות שונות שמהן עולה מסקנה אחרת. כך, למשל, נאמר במשנה בגיטין (דף מא עמוד א) שהתירו לאדם לשחרר מי שחציו עבד וחציו בן חורין, כדי שיוכל לעסוק בפריה ורביה. המשחרר עובר אמנם על איסור "לעולם בהם תעבודו", ואולם הדבר הותר לו כדי שיוכל להציל את העבד מביטול פריה ורביה. דוגמה נוספת היא הגמרא במסכת ברכות (דף מז עמוד ב) המספרת על רבי אליעזר ששיחרר את עבדו, ועבר על האיסור הנ"ל, כדי להשלים מניין בבית הכנסת.

בכדי ליישב בין הסוגיות, הציעו הראשונים הבחנות שונות. כך, למשל, הציעו התוספות להבחין בין מצוות שונות: מצות פרו ורבו או המצוה להתפלל במניין הן מצוות חשובות במיוחד, ולמענן כדאי שיחטא אדם בחטא קל. דרך אחרת להבחנה תפתח פתח להבנת יסוד הדין, וכדלהלן.

השאלה המתבקשת ביחס להלכה שלפנינו היא מה יסוד אחריותו של אדם אחד כלפי זולתו. לכאורה, אם עבר אדם עבירה - עליו לשאת באחריות על כך, וקשה לחייב אדם אחר לסייע לו במחיר של עבירה כלשהי! רבי אליעזר בן יואל הלוי, הראבי"ה, היה מודע לכך, ועל כן הציע (חלק א' - שבת, סימן רא; דברים דומים, אם כי במינוח חד פחות מצויים בחידושי הרמב"ן ותלמידיו):

"דאין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך. והני מילי כשלא בא החטא בהגרמתו, אבל אם בא החטא בהגרמתו - אמרינן בפרק בכל מערבין ניחא ליה לחבר דליעבד איסורא זוטא ולא ליעבד עם הארץ איסורא רבה. ויש עוד דוגמתו...".

הראבי"ה טוען, למעשה, כי יש צורך ב"גורם מעורר אחריות". אם הוא אכן קיים, ניתן לחייב את זה שגרם לעבירה להתיר את הסבך, ולעבור על איסור קל כדי להציל את חבירו.

דרך אחרת המשתמעת אף היא מדברי כמה מן הראשונים (ראה, למשל, ברמב"ן) מציעה בסיס אחר לאחריותו של אדם כלפי חבירו, והוא - מידת המצוקה. באופן פשוט, העריבות והאחריות ההדדית אינה דורשת מאדם לעבור על איסור למען חבירו. אלא, שאם הלז נתון במצוקה רבתי, והוא חסר ישע לחלוטין, חבירו אינו יכול לעמוד מנגד, ונחלץ לעזרתו. במקרה הנידון בסוגייתינו, יכול מדביק הפת בעצמו לרדות אותה, ולהחלץ מן המיצר בכוחות עצמו. אך במקרים הנידונים בסוגיות האחרות, אלמלא עזרת הזולת - אי אפשר יהיה לפתור את המשבר. כאמור, בכך יעביר אדם על מידותיו, ויפעל להצלת הזולת אפילו במחיר של איסור.

למדנו, אם כן, שבמקום שבו שני איסורים עומדים על כף המאזניים, יש לשקול משתנים שונים בניסיון לקבוע האם ובאילו תנאים יחלץ אדם לעזרת חבירו, ויצילנו מן האיסור.

מי יתן ונדע תמיד לפעול מתוך אהבת הזולת, להרבות במצוות ולמעט בעוונות.

פתקא טבא!

הרב אביהוד שורץ