mysql_error
לאתר ישיבת הר עציון
הפוך לאתר הבית דף קשר - בטאון הישיבה נקודת חיבור - בית המדרש לצעירים קשת - קול שידורי תורה מכללת הרצוג להכשרת מורים תורה ברשת - אתרי אינטרנט תורניים עיון בדף היומי

   זריחה:    
   סוזק"ש:  
   מנחה:  
   שקיעה:


שעון קיץ


הזמנים באדיבות kaluach

דף יומי:
   להצגת הדף
   הדף היומיומי
   דפי עזר
   שיעור מוקלט
   קצרדף להאזנה
   קצרדף להאזנה


 

דף יומיומי

ברכות דף נד - פתיחה לפרק "הרואה"

בעיון זה אנו פותחים בלימוד הפרק התשיעי והאחרון במסכת ברכות - פרק "הרואה". פרק זה עוסק, כשמו, בברכות הראייה, דהיינו בברכות שאותן מברך אדם כתגובה למאורעות רבי רושם: פלאי תבל, תופעות טבע חריגות, שמחות, אסונות וכן הלאה. הרמב"ם (הלכות ברכות, פרק י) כלל את ברכות הראייה בברכות השבח וההודאה, אשר תפקידן "לזכור את הבורא תמיד וליראה ממנו". אכן, הברכות הנזכרות במהלך הפרק מתייחסות למצבים שונים ולתרחישים שונים שנתקל בהם אדם במהלך חייו, ולכל אחד מהם - קובעים את הברכה המתאימה.

פרטי ההלכה ביחס לברכות הראייה מרובים, וכדרכו של תלמוד נידונו בש"ס, בראשונים, בפוסקים ובשולחן ערוך. עם זאת, רבות מן הברכות הנזכרות בפרק הלכו ונכחדו במהלך השנים, וכיום רבים אינם נוהגים לברך חלק מהן. ביטוי ראשון לכך מצוי כבר בדברי ראשונים - בחידושו הידוע של הראב"ד בפירקנו (בהשגותיו על הרי"ף, מד עמוד א באלפס):

"וכן בכל הברכות שבמשנה אומר אני שהם רשות ולא חובה ... תדע, דהא אין בהם לא הזכרה ולא מלכות. ומי שאמר שיש בהם הזכה ומלכות - לא נראו דבריו. וכלל הדבר: כל ברכה שאינה קבועה והיא נעקרת לפרקים אינה טעונה הזכרה".

הראב"ד מחדש שני חידושים: ראשית, הברכות הנזכרות בפרק אינן ברכות גמורות, ומשום כך אין מזכירים בהן שם ומלכות. בעיוננו לדף מ הבאנו את דברי הגמרא הקובעת שכל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה, אך הראב"ד אינו נרתע מכך, וקובע שבברכות הראיה אכן אין מזכירים שם ומלכות. שנית, הראב"ד קובע שברכות אלה הן רשות ולא חובה. בשונה מברכות הנהנין, הנדרשות מאדם קודם הנאה מן העולם הזה, ובשונה מברכת המצוות, המהוות פתיחה למעשה המצוה, מהוות ברכות הראייה אפשרות למעוניין בכך, ולמי שחפץ להזכיר את שמו של הקב"ה סביב מאורע זה או אחר.

לדעת הראב"ד, שני החידושים מבוססים על נקודה אחת, והיא: ברכות הראייה הן ברכות שאינן "קבועות". העובדה שברכות אלה תלויות במאורעות שונים, אשר רובם הגדול מקרי, מחייבת להניח שמדובר על רשות, ולא על חובה.

דבריו של הראב"ד נדחו מן ההלכה, והרמב"ם והשולחן ערוך פסקו כפשטות סוגיית הגמרא, שחובה לברך את ברכות הראייה בשם ובמלכות. עם זאת, וכפי שצויין לעיל, יש מן הברכות שהלכו ונעלמו. כך, למשל, כתב הטור (אורח חיים רכד) שבזמן הזה אין "חכם מופלא" שעליו ניתן לברך ברכת חכם הרזים. על בסיס דברים אלה, טענו פוסקים רבים שאף גדולים בתורה לא מצאנו בזמן הזה, ולכן אין נוהגים לברך "שחלק מחכמתו ליראיו" (ראה שו"ת ציץ אליעזר, חלק יד סימן לז אות ג; וראה דעה אחרת בשו"ת יחוה דעת, חלק ד סימן טז).

דוגמה נוספת: יש מן האחרונים שכתבו, שבזמן הזה אין לברך "שהחיינו" על ראיית חבר או מכר שלא פגשו בו שלושים יום, משום שרבתה החנופה בעולם, וקשה להגדיר מיהו אוהב ומיהו מתחנף (ראה דיון בכך בשו"ת יחווה דעת, חלק ד סימן יז). הסבר אחר שהוצע לכך הוא, שבזמן הזה "ערבה כל שמחה", ואין אדם שמח שמחה שלימה בראיית חבירו (ראה שו"ת יחווה דעת, חלק ב סימן כה). על דרך זו, רבים אינם נוהגים לברך ברכת "מחיה המתים" כאשר לא פגשו זה בזה יותר מי"ב חודש, שכן בעולם המודרני הקשר בין הבריות קרוב והדוק אף בשני בני אדם המצויים בשני קצות העולם (וראה גם על כך ביחווה דעת שם).

חריגות אלה הן דוגמאות אחדות למגמה כללית יותר, אשר באה למעט בברכות. וכבר היה מי שהציע לומר, שמגמת המיעוט בברכות הראייה נובעת מהשקפת עולם המנתקת בין קודש ובין חול. בתוככי בית הכנסת - אנו מתפללים ומברכים. אך משעה שיצאנו משעריו, ואנו מעורים בעולם המעשה - הרי זהו מקום של חולין, אשר הברכות אינן חלק ממנו.

אך דווקא משום כך, עם חזרתנו לארץ קודשנו, אפשר שיש מקום לשוב ולחבר קודש עם חול, מתוך קידוש חיי המעשה. כפי שציטטנו לעיל, הרמב"ם מדגיש כי ברכות הראייה באו "לזכור את הבורא תמיד", ולהפוך גם אירועים של חול או של טבע, לעניינים ששם שמיים נקרא עליהם! זו משימה נכבדת, ואפשר שברכות הראייה יישאו עימן תפיסה עמוקה יותר של קידוש חיי המעשה.

גמר חתימה טובה לנו ולכל בית ישראל!

הרב אביהוד שורץ