mysql_error
לאתר ישיבת הר עציון
הפוך לאתר הבית דף קשר - בטאון הישיבה נקודת חיבור - בית המדרש לצעירים קשת - קול שידורי תורה מכללת הרצוג להכשרת מורים תורה ברשת - אתרי אינטרנט תורניים עיון בדף היומי

   זריחה:    
   סוזק"ש:  
   מנחה:  
   שקיעה:


שעון קיץ


הזמנים באדיבות kaluach

דף יומי:
   להצגת הדף
   הדף היומיומי
   דפי עזר
   שיעור מוקלט
   קצרדף להאזנה
   קצרדף להאזנה


 

דף יומיומי

ברכות – פתיחה

אנו זוכים כעת להתחיל את לימוד הש"ס הבבלי מהמסכת הראשונה בסדר זרעים שהיא מסכת ברכות. רבי מנחם המאירי כתב בהקדמתו למסכת ברכות כתב שמסכת זו נלמדת בתחילה משום שהיא עוסקת בענייני יחוד השם, תפילה ועניינים נוספים שכל אדם מתמודד איתם באופן יום יומי.

המונח 'ברכה' הינו נוסח קבוע שחכמים תיקנו, ובלשון חז"ל – מטבע; נוסח הברכה מתחיל או מסתיים במילים "ברוך אתה ה'". המקור לחיוב לברך על המזון הוא מהפסוק בספר דברים (ח, י):

"וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ"

מפסוק זה למדים שהחובה לברך ברכת המזון היא כאשר אדם שבע מהאוכל אותו אכל, אולם אם לא אכל כדי שביעה עליו לברך רק מדרבנן. שאלה שמתעוררת מדברים אלה היא בנוגע לאדם אכל שיעור של לחם המחייב בברכת המזון מדרבנן (ולא שבע), לאחר זמן קצר אכל עוד מעט לחם (שאינו מצריך ברכה מדרבנן) ונעשה שבע – האם הוא צריך לברך עכשיו שוב והפעם החיוב לברכה הוא מדאורייתא או שמא נאמר שכבר בירך ולכן האכילות לא מצטרפות*.

מכל מקום, עצם עניין זה של הברכה דרוש ביאור. רוצה לומר, אנו מבינים סיטואציה שבה אדם מברך את חברו, אולם כיצד אדם יכול לברך את בוראו?

מסתבר לומר שתמיהה זו יסודה בהבנת המילה 'ברוך' שאנו אומרים; רבי חזקיה בן מנוח כתב שכוונת המילה ברוך ביחס לקב"ה היא משובח (חזקוני בראשית פרק כד פסוק כז):

"ברוך ה' כל לשון ברוך דגבי הקדוש ברוך הוא הן במקרא הן במשנה הן בתפלה הן במצוה הן בפירות כולם מפורשים לשון נתינת שלום שלומי"ר בלע"ז או לשון שבח".

באופן דומה כתב רבי יוסף בו דוד קמחי כתב שכוונת המילה ברוך היא מלשון מהולל (ספר השורשים לרד"ק ערך ברך):

"ומה שנמצא ממנו ברכת הנבראים לאל יתברך הוא כעין תהילה".

רבי בחיי בן אשר מציע שני הסברים. לפי ההסברו הראשון כוונת המילה ברוך היא מקור השפע - באמירת הברכה, למעשה אנו מכירים בכך שהקב"ה הוא מקור הכול. מדבריו יוצא שלא הקב"ה צריך לברכות אלא המברך הוא שזקוק לברכה על מנת לזכור ממי קיבל את השפע. אולם, לפי ההסבר השני הדברים נראים אחרת (רבינו בחיי דברים ח, י):

"והנה כאשר אנו מברכים להקב"ה יש בזה תוספת רוח הקדש, וברכתנו היא סבה שיתברכו כל בריותיו ממנו, ואמרו עוד שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, ואילו לא היתה הברכה והתפלה כי אם הודאה לבד למה יתאוה לתפלתן של צדיקים המועטין יותר משאר עמים רבים, והלא ברב עם הדרת מלך, אבל לשון "וברכת" ענין תוספת ורבוי, והוא מלשון ברכה הנובעת מן המקור, ולכך אנו מזכירין בתפלתנו: תתברך תתרומם, וכן בלשון הקדיש: יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא".

אמנם קשה לכתוב דברים אלה בפשטות אבל נראה לומר שהקב"ה אכן צריך לברכות שלנו; אנסה להסביר זאת - הטענה ״למה יאמרו הגויים״, שנאמרה על מנת להציל את עם ישראל מגזירת כליה ושמד נאמרה במספר מקומות, במקרא ובתנ"ך. מפשט הפסוקים וכן מלשון רש"י (במדבר יד, כ) משמע שאין לעם ישראל כל זכות להינצל מגזירת כליה ושמד, ורק החשש ממה שיאמרו אומות העולם הוא אשר מצילם.

אמנם, מדברי הרמב״ן (דברים לב, כו) אנו למדים שאין הכוונה שתמה זכותם של עם ישראל, ורק החשש ממה יאמרו ניצלים, אלא שהכתוב בא לספר שבחם ומעלתם של ישראל, שבלעדיהם אין מקום לכבודו של הקב״ה בעולם, וכדברי הנביא (ישעיהו מג, יב):

"אתם עדי נאום ה׳ ואני אל".

בילקוט שמעוני דרשו חז"ל, כשאתם עדי אני אל וכשאין אתם עדי כביכול איני אל. באופן דומה אמר רבי עקיבא על הפסוק (שמואל ב' ז, כג) "מפני עמך אשר פדית לך ממצרים גוים ואלוקיו" (מכילתא דרבי ישמעאל בא - מסכתא דפסחא פרשה יד):

"רבי עקיבא אומר אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו כביכול אמרו ישראל לפני הקב"ה עצמך פדית".

כך נאמר במקומות רבים נוספים; יוצא שלקב"ה יש כביכול צורך; לא מדובר בצורך הדיוט - ישראל, התפילה והברכות הם צורך גבוה. עלינו להבין שאנו נדרשים להתפלל ולהגדיל את שמו של הקב"ה כפשוטו – להעיד שהוא הבורא של העולם.

מטרתו של עם ישראל בעולם היא להגדיל ולקדש את שמו של הבורא יתברך; בעניין זה, נאמרים בתקוני הזוהר דברים חמורים מאוד:

"ויבואו בני האלוקים להתייצב על ה´ – ודאי למתבעא עלבוניה, דכולהו צווחין ככלבא, הב הב, הב לן חיי, הב לן מזוני, הב לן סליחה וכפרה. ואין איש שם על לב לבקש על עלבוניה דמאריה ושמו המחולל בגויים".

על דברים אלה, כתב הרב חיים מוולוז'ין (דרשת מוהר"ח):

"ואם היינו מכוונים בכל התפילות ובקשות רק על צער השכינה כביכול, בוודאי היינו זוכים להיות נענים על ענין בקשתנו, ולהגאל גאולה שלמה. אבל אשמים אנחנו בעצמנו, שאין אנו משימים על לבנו כלל צער השכינה כביכול, ואין אנו מבקשים רק על צערנו ודאגת פרנסתנו, לכן אנו נושעים רק מעט הנוגע לפרנסתנו... ".

הרב ירון בן צבי

_________________________________

כלומר, האם בכוחה של ברכה מדרבנן להפקיע חיוב ברכה מדאורייתא או שאם אכל שיעור קטן זה ושבע יהיה צריך לברך; יתכן לומר שגם אם בכוחה של ברכה מדרבנן להפקיע חובת ברכה מדאורייתא, מכל מקום אפשר שהברכה היא לא על כמות של אכילה אלא על היותו של האדם שבע לאחר שאכל. בשאלה דומה לזו נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה (ברכות דף מט עמוד ב) האם רק מי שאכל ושתה מתחייב מדאורייתא בברכת המזון או רק מי ששבע מאכילת לחם מתחייב בברכת המזון מדאורייתא. במקרה שאדם שמסתפק אם בירך על אכילתו, לדעת רבי מאיר עליו לחזור ולברך רק אם אכל ושתה ואילו לדעת רבי יהודה עליו לברך גם אם רק אכל ושבע ללא שתיה.