mysql_error
לאתר ישיבת הר עציון
הפוך לאתר הבית דף קשר - בטאון הישיבה נקודת חיבור - בית המדרש לצעירים קשת - קול שידורי תורה מכללת הרצוג להכשרת מורים תורה ברשת - אתרי אינטרנט תורניים עיון בדף היומי

   זריחה:    
   סוזק"ש:  
   מנחה:  
   שקיעה:

זמני השבת:
    הד"נ: 
    יציאה:


שעון קיץ


הזמנים באדיבות kaluach

דף יומי:
   להצגת הדף
   הדף היומיומי
   דפי עזר
   שיעור מוקלט
   קצרדף להאזנה
   קצרדף להאזנה


 

דף יומיומי

נידה דף נה - רוק הזב

בסוף פרשת "מצורע" מביאה התורה את דיני הזב והזבה. הפסוקים מציינים את היקף טומאתו של הזב: הוא מטמא בנגיעה, כפי שמטמאים רוב אבות הטומאה, וכמו כן נתחדשה בו טומאת משכב, מושב ומרכב, שהיא טומאה מיוחדת לאלה שטומאתם יוצאת עליהם מגופם. בין הפסוקים העוסקים בטומאת משכב ומושב, נזכרת דרך נוספת של טומאה:

"וְכִי יָרֹק הַזָּב בַּטָּהוֹר וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב".

פסוק זה עשוי להתפרש בשתי דרכים:

א. רוקו של הזב נושא עימו טומאה, ועל כן מי שייגע באותו רוק - יטמא.

ב. הפסוק איננו עוסק ברוק מצד עצמו, אלא ביריקה. לשון אחרת, מעשה היריקה הוא מעשה מטמא.

היסוד לדרך השנייה מצוי בטומאת משכב ומושב. מצד כללי העברת הטומאה, אם נוגע הזב בחפץ, הרי הוא ראשון לטומאה, ולא אב הטומאה. החידוש בטומאת משכב ומושב הוא, שהזב מגדיר את אותו חפץ כ"מושב הזב" או כ"משכב הזב", ובהגדרה כזו יוצר אב טומאה, המטמא אחרים. יצירה זו אפשרית מכוח מעשה הישיבה של הזב, אשר יוצר, כאמור, את אותה טומאה חדשה. על דרך זו, ניתן היה לבאר כי גם מעשה היריקה הוא מעשה מטמא, ומי שהיה מושא למעשה כזה נטמא, אף אם הרוק לא נגע בו.

דומה, שהגמרא בסוגייתינו (דף נה עמוד ב) מתלבטת בין שתי הדרכים. כך נאמר בברייתא:

"רוק מנלן? דתניא: "וכי ירוק", יכול אע"פ שלא נגע - ת"ל בטהור - עד שיגע בטהור. אין לי אלא רוקו, כיחו וניעו ומי האף שלו מנין? ת"ל וכי ירוק".

בברייתא זו שתי הלכות. ההלכה האחת קובעת, שאדם שזב ירק עליו, אך הרוק לא פגע - טהור. הגמרא תמהה על ההוה-אמינא: מדוע היה עולה על דעתנו לטמא ברוק שלא נגע?! תשובת הגמרא היא, שהיה מקום לומר שמעשה היריקה מצד עצמו מטמא. כדרך שנקבע שהיבמה החולצת את נעל אחי בעלה ויורקת בפניו אינה צריכה יריקה שתיגע בו, ודי במעשה יריקה, כך ניתן היה לחשוב שגם בזב - מעשה היריקה מטמא.

ויש להוסיף: את עניין היריקה מצאנו בתורה כולה בשלושה מקומות בלבד - בזב, ביבמה שחולצת, ובסיפור מרים הנביאה, שהפכה מצורעת כאשר דיברה סרה במשה רבינו. על מרים נאמר: "ואביה ירוק ירק בפניה", והסבירו מפרשים רבים, כי עונש הצרעת נמשל ל"יריקה" שירק הקב"ה בפניו של המצורע. על דרך זו ניתן לומר, כי גם שאר טומאות היוצאות מן הגוף, ובכלל זה טומאת זב, מתקשרות אף הן לאותו משל, ומהוות אות מאת ה'. ובנידון דידן: הזב הוא מי שהקב"ה ירק בפניו, כביכול, ואם ירוק הזב בפניו של אדם אחר, הוא ימשיך ויעביר את הטומאה שדבקה בו עצמו, ויטמא אותו.

אך כאמור, זאת אינה אלא הוה-אמינא, ולמסקנה רק הרוק מצד עצמו מטמא. לאור מסקנה זו, ברורה גם ההוראה השנייה שבברייתא: אם הטומאה היא ברוק מצד עצמו, ולא במעשה היריקה, ניתן להרחיבה גם לשאר "מעיינות", דהיינו המשקים היוצאים מגופו של הזב, ולאו דווקא בדרך של יריקה.

הרב אביהוד שורץ