mysql_error
לאתר ישיבת הר עציון
הפוך לאתר הבית דף קשר - בטאון הישיבה נקודת חיבור - בית המדרש לצעירים קשת - קול שידורי תורה מכללת הרצוג להכשרת מורים תורה ברשת - אתרי אינטרנט תורניים עיון בדף היומי

   זריחה:    
   סוזק"ש:  
   מנחה:  
   שקיעה:


שעון קיץ


הזמנים באדיבות kaluach

דף יומי:
   להצגת הדף
   הדף היומיומי
   דפי עזר
   שיעור מוקלט
   קצרדף להאזנה
   קצרדף להאזנה


 

דף יומיומי

נידה דף ה – כתם חמור מדם

מדאורייתא, האשה נטמאת כאשר היא מרגישה את יציאת הדם מהרחם (מדובר דווקא בדם הנדה והזבה ולא בדם שמקורו בפצע וכיוצ"ב). אשה שראתה דם בלא הרגשה טהורה, ולכן טומאת כתמים היא מדרבנן.

בסוגייתנו, תנא קמא מחמיר בדין כתמים יותר מאשר בדין של ראייה. כלומר, לדעתו יש לטמא למפרע כדברי רבי מאיר:

"כל הנשים כתמן טמא למפרע, ונשים שאמרו חכמים דיין שעתן - כתמן טמא למפרע – דברי ר"מ, רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: נשים שאמרו חכמים דיין שעתן - כתמן כראייתן".

רבי מאיר מטמא בכתמים למפרע יותר מאשר בראייה משום שאותן הנשים בהן אנו עוסקים מסולקות דמים. ואין סיבה לחשוב שראייתם התחילה לפני ששמו לב לדם, ואין חשש שמא הדם התעכב בבית החיצון. מנגד, בכתמים, אין אנו יודעים מתי הם יצאו מגוף האשה (ויתכן לומר שאם היא הייתה בודקת את החלוק קודם לכן היא הייתה רואה את הכתם) ולכן האשה טמאה למפרע.

כלומר, הטעם שכתם חמור מראייה הוא משום שיש סבירות גבוהה שדם הכתם יצא לפני זמן. יתר על כן, בראיה אין לתלות שיצא מן המקור מקודם ולא הרגישה וגם העמידוהו כתלי בית הרחם, מה שאין כן בכתם.

לעומתו, רבי חנינא סובר שאף על פי שמצד הסברה יש מקום לחשוש לכתם למפרע יותר מבראיה, הואיל וכתמים מדרבנן אין מסתבר שהחמירו בהם יותר מבראיה עצמה.

דין זה שכתם חמור מדם עצמו קיים בנוגע לקלקול מנינה של האשה (נדה דף ו עמוד א):

"הרואה כתם מטמאה למפרע, ומה היא מטמאה - אוכלין ומשקין, משכבות ומושבות, וכלי חרס המוקף צמיד פתיל, ומקולקלת למנינה, ומטמאה את בועלה, ואינה מונה אלא משעה שראתה".

בשונה מראיית דם, אשה שראתה כתם מטמאה למפרע מהפעם האחרונה שבה הבגד נבדק או כובס. קלקול המניין הוא בכך שהאשה אינה יודעת ממתי עליה למנות את ימי הנדה.

הרב ירון בן צבי