mysql_error
לאתר ישיבת הר עציון
הפוך לאתר הבית דף קשר - בטאון הישיבה נקודת חיבור - בית המדרש לצעירים קשת - קול שידורי תורה מכללת הרצוג להכשרת מורים תורה ברשת - אתרי אינטרנט תורניים עיון בדף היומי

   זריחה:    
   סוזק"ש:  
   מנחה:  
   שקיעה:

זמני השבת:
    הד"נ: 
    יציאה:


שעון קיץ


הזמנים באדיבות kaluach

דף יומי:
   להצגת הדף
   הדף היומיומי
   דפי עזר
   שיעור מוקלט
   קצרדף להאזנה
   קצרדף להאזנה


 

דף יומיומי

תמורה דף כה - פרט ולקט

דברי תורה עשירים במקום אחד, ועשירים יותר במקום אחר. מתוך הדיון בענייני תמורה בסוגייתינו, נפתח פתח לדיון הלכתי בענייני מתנות עניים.

המשנה בראשית הפרק קבעה שניתן להערים על הבכור, ולהקדישו במעי אימו, כך שכאשר יצא לאויר העולם לא יתקדש בקדושת בכורה. הגמרא בדף כה עמוד א שואלת מה יהא דינו של בכור שהוקדש עם יציאתו לאויר העולם. במצב כזה, הקדושה היזומה חלה בו זמנית עם קדושת הבכורה, ועל כן יש להתחבט איזו קדושה חלה בפועל. הגמרא משיבה, שהיות ושתי הקדושות מבקשות לחול יחד, הרי שנוצר מצב של "דברי הרב ודברי התלמיד": המקדיש מבקש להחיל קדושה מסוימת, ואילו התורה קובעת שיש להחיל קדושת בכורה. ברור, שבמצב כזה יידחו דברי התלמיד מפני הרב, ותחול קדושת בכורה.

המקור לקביעה זו ביחס לבכור מצוי בהלכה אחרת בעניין לקט. בפרשת קדושים (ויקרא יט, ט) נאמר, שכאשר קוצר אדם את שדהו, ונשמטות מידיו מעט שיבולים, אסור לו ללקטן מן הקרקע, ועליו לעוזבן לעניים. ההלכה המתחדשת בסוגייתינו היא, שהעניים זכו בשיבולים אלה עם נפילתן מידיו של הקוצר. לפיכך, אם ירצה הקוצר להקדישן בעודן באויר ובדרכן לקרקע - הוא לא יוכל לעשות זאת.

הפסוק הבא בפרשת קדושים עוסק במתנה דומה ללקט, והיא - פרט. רש"י על החומש מסביר:

"ופרט כרמך - גרגרי ענבים הנושרים בשעת בצירה".

אם כן, הפרט שווה ללקט; הפרט בענבים כלקט בשיבולים. לאור השוואה זו, המפורשת בפסוקים (ואף עולה בבירור מדברי הרמב"ם בפרק ד מהלכות מתנות עניים), התקשה הגאון מוילנא בביאורה של המשנה במסכת פאה (ז, ג):

"המניח את הכלכלה תחת הגפן בשעה שהוא בוצר הרי זה גוזל את העניים".

הגר"א הקשה: בשעה שנשמטו הענבים מידי הבוצר, זכו בהם העניים. אם כך, ברור שמי שיניח סל וייטול לעצמו את הפרט יחשב גזלן, ומה מחדשת משנה זו?! הגר"א משיב, שהעניים זוכים בפרט רק בשעה שינוח על הקרקע. המניח סלים בשעת הבציר מונע את אותה נחיתה על הקרקע, ועל כן קבעה המשנה שהוא גוזל את העניים.

המנחת חינוך (מצוה רכג) ציטט את דבריו של הגר"א, ותמה עליהם: הרי בסוגייתינו בתמורה מפורש, כי העניים אכן זוכים בלקט בשעה שהוא באויר. אם כן, חידושו של הגר"א נסתר מן הסוגיה, והקושיה במקומה עומדת: מדוע צריכה היתה המשנה ללמדנו שהמניח סלים גוזל את העניים, הרי הוא נוטל בהדיא מן הלקט שאיננו שייך לו?!

הרידב"ז, מבכירי רבני צפת בראשית המאה ה-20, יישב (בפירושו לירושלמי פאה ז, ג) את דבריו של הגר"א, לאור הבחנה מעניינת בין שתי המתנות. הוא מסביר, שהסוגיה בתמורה עוסקת בלקט. עיקר עניינו של הלקט, שנשמט מידי הקוצר בשעת הקציר (השמטה זו הינה מקרית ובלתי מכוונת; ובכך מקביל הלקט אל השכחה - מדובר על "מתנות" עניים, אף שהקוצר לא נתן אותם באופן אקטיבי, והן נוצרו מאליהן כתוצאה משכחה או מהשמטת היד). משום כך, העניים זוכים בלקט כבר בשעת הנפילה, עוד לפני הנחיתה על הקרקע.

לדעת הרידב"ז, הפרט הינו בעל אופי אחר:

"אבל בפרט לא זכו בו עניים אלא אם נפרך ונפרט לפרוטות, וכשאינו נפרט ונשאר שלם, אין עליו דין פרט כלל".

מכאן, מסביר הרידב"ז, שהעניים אינם זוכים בפרט בשעה שנפל מידי הבוצר, אלא אך ורק בשעה שנחת בחוזקה על הקרקע, ונפרטו ממנו גרגיריו. המניח סלים על הקרקע מרכך את הנפילה, וכך מונע מלכתחילה את היווצרות הפרט.

הרידב"ז איננו מביא מקור לחידושו, אך דומה שניתן לקשור את הדברים למתנת העניים השניה שבכרם - העוללות. עוללות הם אשכולות חסרים וקטנים, שאותם חייבה תורה להשאיר לעניים. על פי פירושו של הרידב"ז, הפרט קרוב לעוללות, שהרי גם הוא מתייחס, למעשה, לאשכול מפורק ומפורד.

הסבר זה מתקבל על הדעת, אם כי עדיין נדרשים אנו לבאר (בבחינת "דרשינן טעמא דקרא") מדוע דווקא במתנות הכרם בחרה תורה להותיר לעניים את אותם אשכולות חסרים או לקויים; נשמח לשמוע את הצעות הקוראים בנושא!

הרב אביהוד שורץ