mysql_error
לאתר ישיבת הר עציון
הפוך לאתר הבית דף קשר - בטאון הישיבה נקודת חיבור - בית המדרש לצעירים קשת - קול שידורי תורה מכללת הרצוג להכשרת מורים תורה ברשת - אתרי אינטרנט תורניים עיון בדף היומי

   זריחה:    
   סוזק"ש:  
   מנחה:  
   שקיעה:


שעון קיץ


הזמנים באדיבות kaluach

דף יומי:
   להצגת הדף
   הדף היומיומי
   דפי עזר
   שיעור מוקלט
   קצרדף להאזנה
   קצרדף להאזנה


 

דף יוםיומי

מנחות דף צט – 'תמיד' בלחם הפנים ו'לא ימוש' בלימוד תורה

הגמרא בדף צט ע"ב משווה בין שיטתו של רבי יוסי לגבי לחם הפנים, לכמות הזמן אותה נדרש האדם להקדיש ללימוד תורה:

"תניא, רבי יוסי אומר: אפילו סילק את הישנה שחרית וסידר את החדשה ערבית - אין בכך כלום, אלא מה אני מקיים לפני תמיד? שלא ילין שלחן בלא לחם. אמר רבי אמי: מדבריו של ר' יוסי נלמוד, אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, קיים מצות לא ימוש ספר התורה הזה מפיך. אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אפילו לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית - קיים לא ימוש."

האחרונים העירו על כך, שלכאורה דברי רבי יוסי לגבי לחם הפנים לא יושמו באופן שווה לגבי מצות לימוד תורה. שהרי, רבי יוסי אינו מתכוון לכך שניתן לסדר את הלחם בערבית ממש, כלומר במוצאי השבת. וכפי שביאר הקרן אורה – "אי אפשר לומר כן, דמצותו לערכו בשבת דוקא, כדכתיב ביום השבת ... יערכנו, ועל כרחך ערבית דקאמר היינו בין הערבים, והכי תני בתוספתא (מנחות פי"א ה"ז) סידר החדשה בין הערבים".

לגבי קריאת שמע, לעומת זאת, קריאת השמע שבערב הינה, כמובן, בערבית, ושייכת כבר ליום הבא. לימוד גמור מלחם הפנים, לכאורה, היה אמור להוביל אותנו ללימוד תורה בבקר ובין הערביים, ולא בבוקר ובלילה.

ניתן לטעון, כי דברי רבי אמי אכן שונים מדברי רבי יוחנן בשם רבי שמעון, ולדעתו יש ללמוד פרק אחד בבקר ופרק אחד בין הערביים. אך מפשט לשון הגמרא נראה, כי דברי רבי אמי ודברי רבי יוחנן תואמים זה לזה.

את השוואת הגמרא, אם כן, ניתן ליישב בשני אופנים:

א. החידוש בדברי רבי יוסי הוא שכאשר היה לחם על השולחן בתחילת היום, והוא ישוב קודם לסוף היום, אין זה בגדר סילוק. ההבדל שבין לימוד תורה לבין לחם הפנים נובע מההבדל שבין מעמד הלילה במקדש למעמד הלילה מחוצה לו. במקדש הלילה הולך אחר היום (אברי הקרבן מוקטרים בלילה שאחריו), שהוא זמן העבודה. על כן, תחילת היום הינה בשחרית, ואם הלחם היה מונח בשחרית, וחזר לשולחן במהלך היום, הרי שאין זה סילוק. מחוץ למקדש, הלילה נחשב כתחילת היום. על כן, קריאת שמע בערבית היא שפותחת את היום, וקריאת השמע בשחרית נחשבת כהחזרת לימוד התורה לאחר ש'ירד' במהלך שנת הלילה.

ב. החידוש בדברי רבי יוסי אינו בכך שהחזרת הלחם מבטלת את הסילוק, כי אם בכך שהימצאות הלחם על השולחן, אפילו רגע אחד ביום, נחשבת כקיום של התמיד. הצורך לשים את הלחם על השולחן בין הערביים נובע מן המצוה לערוך את השולחן בשבת, ולא מקיום הדין של 'תמיד'. על פי זה, הצורך ללמוד פרק בשחרית ופרק בלילה גם הוא אינו נובע מדין 'לא ימוש' עצמו, אלא מהמשך הפסוק – 'והגית בו יומם ולילה'.

בקצרה, על פי הדרך הראשונה רבי יוסי אכן דורש המצאות מתמשכת של הלחם על השולחן, אלא שלא כל הורדה נחשבת לסילוק. וכן לגבי לימוד תורה, יש צורך בלימוד מתמיד, אך לא כל הפסקה נחשבת כסילוק. על פי הדרך השניה כלל אין צורך בהמצאות מתמידה של הלחם או בלימוד מתמיד, ולימוד אחד ביום מספיק לקיום 'לא ימוש', כפי שהמצאות הלחם על השולחן לרגע אחד ביום מספיקה לקיום 'תמיד'.

ייתכן ששתי דרכים אלו משתקפות במחלוקת האם אסור לומר דברים אלו בפני עם הארץ, או שדווקא מצוה לאמרם. הסוברים שאסור לאמרם בפני עם הארץ מניחים כדרך הראשונה. כלומר, ניתן להסתפק בקריאת שמע שחרית וערבית, כיון שכאשר האדם יודע שהוא עתיד לחזור וללמוד, אין הוא נחשב כמסתלק מלימודו. אמנם, דברים אלו אמורים רק באדם אשר גם בעת עיסוקו הריהו כבן תורה. לעם הארץ נחשבת הפסקת הלימוד כהסתלקות של ממש.

אך אם מבינים כדרך השניה, שאמירת שמע עצמה היא שמהווה קיום גמור של 'לא תמיש', הרי שמצוה לאומרו בפני עם הארץ, על מנת שיזהרו בכך ויזכו לקיום המצוה.

ייתכן גם כי ההבנה השניה היא שעומדת ביסוד דבריו של רבי ישמעאל לבן דמה, בן אחיו. רבי ישמעאל לא הסתפק בקריאת שמע שחרית וערבית, ולא הסכים כי בן דמה ילמד חכמה יוונית באותו הזמן. זאת כיון שבניגוד לעבודה סתם, אשר אדם עובד כיון שהוא נצרך לה, ובדעתו לשוב ללימוד התורה מייד כשיסיים, החכמה היוונית עלולה להיות 'תחליף', ח"ו, ללימוד תורה. באופן כזה נחשבת הפסקת הלימוד כסילוק של ממש.

בכך תתורץ גם הסתירה שבין דברי רבי ישמעאל לבן אחותו, לבין דבריו הידועים במסכת ברכות (לה ע"ב):

"לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר: ואספת דגנך - הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל."

ההיתר במסכת ברכות נוגע דווקא לעבודה כמנהג דרך ארץ, שאינה מהווה סילוק מן הלימוד. זאת בניגוד לחכמה יוונית, אשר עלולה להוות סילוק של ממש.

אם כנים דברינו, הרי שייתכן כי מצוי כאן גם הפתח ללימוד חכמה יוונית באופן הנכון. בן דמה ביקש מרבי ישמעאל ללמוד חכמה יוונית, כיון 'שלמדתי כל התורה כולה'. כלומר, מבחינתו לימוד החכמה היוונית אכן היווה תחליף לתורה, ועל כן אסר לו רבי ישמעאל את הדבר. אמנם, חכמה יוונית אשר נלמדת לא כתחליף, כי אם כ'רקחות וטבחות', הרי שאין היא הפסק בלימוד התורה, ולא תיאסר מצד 'לא תמוש'.

(אמנם יש לדון כאן בעניינים נוספים, כגון האיסור שגזרו שלא ילמד אדם בנו חכמת יוונית, ואכמ"ל)

הרב ברוך וינטרוב