mysql_error
לאתר ישיבת הר עציון
הפוך לאתר הבית דף קשר - בטאון הישיבה נקודת חיבור - בית המדרש לצעירים קשת - קול שידורי תורה מכללת הרצוג להכשרת מורים תורה ברשת - אתרי אינטרנט תורניים עיון בדף היומי

   זריחה:    
   סוזק"ש:  
   מנחה:  
   שקיעה:

זמני השבת:
    הד"נ: 
    יציאה:


שעון קיץ


הזמנים באדיבות kaluach

דף יומי:
   להצגת הדף
   הדף היומיומי
   דפי עזר
   שיעור מוקלט
   קצרדף להאזנה
   קצרדף להאזנה


 

דף יוםיומי

מנחות דף עה - פתיתה

משניות הפרק השביעי עוסקות באופן הכשרתן של המנחות להקרבה ולאכילה. במסגרת זו קובעת המשנה בדף ע"ה עמוד א':

"כל המנחות הנעשות בכלי טעונות פתיתה".

המשנה הבאה מבארת כיצד פותתים, ומוסיפה כי יש לוודא שכל אחד מן הפתיתים גדול משיעור כזית. המצוה לפתות את המנחות מפורשת בתורה בפרשת ויקרא, אם כי במשנה נאמר שהיא איננה מעכבת. למיטב ידיעתי, המפרשים הראשונים והאחרונים לא התייחסו לתפקידה של הפתיתה, ולא ביארו מדוע פותתים את המנחות.

במשנה בדף ע"ה עמוד ב' שנינו:

"רבי שמעון אומר: מנחת כהנים ומנחת כהן משיח אין בהן פתיתה, מפני שאין בהן קמיצה, וכל שאין בהן קמיצה אין בהן פתיתה".

לדעת ר' שמעון, ישנה זיקה בין הפתיתה ובין הקמיצה. דומה, שלדעת ר' שמעון הפתיתה מאפשרת את הקמיצה - מבחינה מציאותית. המנחה נאפית בתנור או מטוגנת בשמן, ולאחר מכן יש לקמוץ אותה. היות שקשה מאוד לקמוץ לחם אפוי, אין ברירה אלא לפורר את הלחם לפירורים, וכך ניתן לקמוץ מן הפירורים. במנחות שאינן זקוקות לקמיצה, אין גם צורך לפתיתה.

אף שדברי ר' שמעון נדחו מן ההלכה, יש מן הראשונים שיישמו אותם בהקשר אחר. במשנה נאמר שהפתיתה נוהגת בכל המנחות. עם זאת, מפסקיו של הרמב"ם, ומתוך פירושו של רש"י לתורה, הסיקו רבים מן האחרונים כי גם במנחת הסולת, שהינה מנחת נדבה ככל המנחות, אין מצות פתיתה. המשנה למלך (הלכות מעשה הקורבנות, פרק י"ג הלכה י') האריך בכך מאוד, והביא דעות שונות בדבר. למסקנת הדברים, אלה הסבורים שאין פתיתה במנחת סולת מתבססים על ההנחה המציאותית הנ"ל:

"למעט מנחת הסולת שנאפית אחר קמיצה, משום דפתיתה אינה אלא לקמיצה וכבר קדמה לה הקמיצה בעודה סולת ואין צורך לפתיתה ... ההבדל שיש במנחת הסולת שהוא סיבה למעט הפתיתה".

אם כן, מצות הפתיתה היא מצוה מציאותית, שנועדה לאפשר את הקמיצה מעיסה אפויה. לפיכך, במנחות שאינן נקמצות (לדעת ר' שמעון) או במנחות שנקמצות עוד לפני האפייה (על פי הבנת רוב האחרונים), אין צורך בפתיתה.

במשנה נאמר, שכל המנחות טעונות פתיתה. עם זאת, ההיגד "הנעשות בכלי" מוביל את הגמרא להסיק שישנן שתי מנחות שאין בהן פתיתה: לחם הפנים, ושתי הלחם. הרמב"ם (הלכות מעשה הקורבנות, פרק י"ב הלכה ג') ראה צורך להדגיש שלחם הפנים ושתי הלחם מוגדרים מנחת ציבור. דומני, שהרמב"ם הדגיש זאת, משום שמסברה ניתן היה לחשוב שלחם הפנים ושתי הלחם אינם קורבנות כלל ועיקר. זאת, משום שחסר בהם המימד המרכזי ביותר בקורבן, והוא: ההקרבה על המזבח.

על מערכות לחם הפנים מניחים לבונה, ואותה קומצים ומקטירים על המזבח. עם זאת, הלחם כשלעצמו איננו נקמץ ואיננו עולה על המזבח. גם שתי הלחם דחג השבועות אינם נקמצים; הם נאכלים לכהנים, והגורם המתירם הוא דם הכבשים המוקרבים עימם. כך סיכם המשנה למלך:

"לפי ששתי הלחם ולחם הפנים אין בהם לאשים כלל, ואם כן ההבדל שיש ביניהם לשאר מנחות הוא רב מאד".

נמצאנו למדים, אם כן, שהקורבנות שאינם מוקרבים על גבי המזבח אינם נפתתים, וניתן לאוכלם שלמים. זו עשויה להיות גם נקודת המחלוקת בין ר' שמעון וחכמים בדבר מנחת כהנים: אמנם, מנחה זו אינה נקמצת, אך סוף סוף היא עולה על גבי המזבח, וקודם עלייתה יש לפתות אותה.

אם כן, הפתיתה איננה רק דרישה מציאותית המאפשרת את הקמיצה, אלא דרישה עקרונית הקודמת להקטרת המנחה על המזבח. אין ספק, שאותה דרישה עקרונית זקוקה לליבון ולהנמקה, אך אסתפק בהצגת השאלות למחשבה: מדוע הכהן האוכל מנחה שאיננה מוקטרת זוכה בחלה שלמה ומושלמת, ואילו המזבח זוכה רק בפתיתים שבורים ומחולקים? האם הדבר קשור לכך שהמנחה היא קורבנו של העני, אשר מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב את נפשו? או שמא, מתקשרים הדברים לאימרתו הידועה של ר' מנחם מנדל מקוצק שלפיה השלם ביותר הוא דווקא השבור?

הרב אביהוד שורץ