!!
 
לאתר ישיבת הר עציון
הפוך לאתר הבית דף קשר - בטאון הישיבה נקודת חיבור - בית המדרש לצעירים קשת - קול שידורי תורה מכללת הרצוג להכשרת מורים תורה ברשת - אתרי אינטרנט תורניים עיון בדף היומי

   זריחה:    
   סוזק"ש:  
   מנחה:  
   שקיעה:

זמני השבת:
    הד"נ: 
    יציאה:


שעון קיץ


הזמנים באדיבות kaluach

דף יומי:
   להצגת הדף
   הדף היומיומי
   דפי עזר
   שיעור מוקלט
   קצרדף להאזנה
   קצרדף להאזנה


 

דף יוםיומי

מנחות דף טו - פיגול בתודה, כבשים ולחמיהם

המשנה בדף טו ע"א מלמדת, כי המפגל בתודה ובכבשי העצרת מפגל את לחמיהם, אך המפגל בלחמים לא פיגל את הזבח.

לכאורה, ניתן להעלות שני כיוונים עיקריים להסברת הלכה זו:

א. הצטרפות במעשה הפיגול – כאשר אדם מכוון לאכול כזית מן הזבח חוץ לזמנו, הרי שבפועל הוא מכוון גם לאכול מן הלחם חוץ לזמנו, שכן הלחם קרוי בשמו של הזבח. על כן, אף הלחם מתפגל. לעומת זאת, אם אדם מכוון לאכול כזית מן הלחם חוץ לזמנו, אין אנו רואים את המחשבה כמכוונת כלפי הזבח, שכן הזבח אינו קרוי בשמו של הלחם.

ב. הצטרפות לחלות הפיגול – אמנם, הלחם והזבח מהווים שני חלקים שונים לגמרי בקרבן. אלא, שכאשר חל על הקרבן שם פיגול, הוא חל על כל חלקיו. על כן, המפגל בזבח פיגל בלחם. הלחם, לעומת זאת, אינו חשוב מספיק על מנת לגרום לזבח כולו להיתפס בפיגול, ועל כן כאשר הוא מתפגל אין הדבר גורם להתפגלות הבשר.

נראה, כי הנפקא מינה בין שני הסברים אלו מצויה בשאלתו של רבי אלעזר לרב. רבי אלעזר שאל את רב, מה הדין במקרה בו אדם מחשב לאכול כחצי זית מן הבשר וחצי זית מן הלחם חוץ לזמנו. האם אנו מצרפים את שני החצאים?

אם נלך על פי ההסבר הראשון, הרי שהלחם קרוי בשמו של הזבח ממש, אף על פי שהזבח אינו קרוי בשמו של הלחם. על כן, כאשר אדם מחשב לאכול כחצי זית מן הזבח וכחצי זית מן הלחם, הרי שמצד הלחם ניתן לומר כי הוא חישב כזית, שהרי מצד הלחם נחשב הקרבן כולו כגוף אחד. מצד הזבח, בניגוד לכך, הלחם אינו קרוי חלק מן הזבח, ועל כן לא היתה מחשבת פיגול בכזית.

על פי ההסבר השני, לעומת זאת, הזבח והלחם מהווים שני חלקים נפרדים של קרבן אחד. על כן, מעשה פיגול אחד לא יכול לשתף אותם, והם אינם מצטרפים זה לזה לשיעור כזית, לא מצד הזבח ולא מצד הלחם.

לכאורה, ניתן להציע כאן חילוק בין תודה ולחמה ובין כבשי העצרת ושתי הלחם. לגבי תודה מצינו, כי הלחם קרוי תודה. לגבי הכבשים לא מצינו זהות מעין זו, אלא שמבחינת כללות הקרבן הלחם בא בשל הזבח. כלומר, תודה ולחמה מתאימות יותר להסבר הראשון, ואילו כבשי עצרת ושתי הלחם – לשני.

לאור כל הנ"ל דברי הגמרא בעמוד ב קשים להבנה. הגמרא אומרת, כי סביר יותר שכבשים ולחמם יצטרפו לשיעור כזית פיגול, שכן הם מונפים ביחד, מאשר תודה ולחמה. אמנם, צ"ע בזה, שהרי הנפה ביחד אינה מלמדת על זהות השם, אלא על השתתפות בקרבן אחד. לכאורה, דווקא העובדה כי לחמה של תודה קרוי בתורה אף הוא תודה, הוא המלמד על שיתוף השם ממש. וה' יאיר עינינו בתורתו.

הרב ברוך וינטרוב