mysql_error
לאתר ישיבת הר עציון
הפוך לאתר הבית דף קשר - בטאון הישיבה נקודת חיבור - בית המדרש לצעירים קשת - קול שידורי תורה מכללת הרצוג להכשרת מורים תורה ברשת - אתרי אינטרנט תורניים עיון בדף היומי

   זריחה:    
   סוזק"ש:  
   מנחה:  
   שקיעה:


שעון קיץ


הזמנים באדיבות kaluach

דף יומי:
   להצגת הדף
   הדף היומיומי
   דפי עזר
   שיעור מוקלט
   קצרדף להאזנה
   קצרדף להאזנה


 

דף יוםיומי

זבחים דף עה - סמיכה

המשנה בראשית הפרק מתארת תרחישים שונים של תערובת בהמת קודשים בבהמות אחרות. בין היתר קובעת המשנה:

"קדשים בקדשים מין במינו - זה יקרב לשם מי שהוא, וזה יקרב לשם מי שהוא".

כך, למשל, אם התערבו שתי בהמות המיועדות לשלמים זו בזו, יש להקריב את שתיהן מתוך אמירה שכל אחת מהן עולה לשם בעליה. בעלי כל אחד מן הקורבנות ידע שקורבנו מוקרב, אף שלא ידע בדיוק מהו קורבנו ומהו קורבן חבירו.

הגמרא בדף ע"ד עמוד ב' תמהה על דין המשנה:

"והא בעי סמיכה?!"

הגמרא מניחה, שבמצב המסופק שלפנינו לא ניתן לקיים את הסמיכה. בשעת הסמיכה נשען בעל הקורבן על קורבנו בכל כוחו. אלמלא המצווה לסמוך, היתה פעולה זו נאסרת משום שהיא כרוכה בהנאה מן הקודשים. לפיכך, אם ישנו ספק לגבי הבעלות על הקורבן, יש לחשוש לאותו איסור של הנאה מן הקודשים, ולא לסמוך.

הגמרא מקבלת את הקושיה, ומשיבה:

"אמר רב יוסף: בקרבן נשים".

בגמרא בחגיגה (טז:) למדנו, שאישה המקריבה קורבן איננה סומכת עליו. לפיכך, אם בלאו הכי מדובר על קורבן שאין בו סמיכה, אין בעיה להקריב אותו על הספק. עם זאת, אם קורבנותיהם של שני גברים יתערבו, אי אפשר יהיה להקריבם על הספק, ויהיה צורך להשתמש בפיתרון החלופי הנזכר במשנה: להמתין עד שייפול מום בכל אחת מן הבהמות, למכור אותן, ולהביא קורבנות חדשים שעליהם ניתן לסמוך. הגמרא בדף ע"ה מוסיפה להתחבט בדברי רב יוסף, אך נראה שלמסקנה הם עומדים על עומדם. ואמנם, הרמב"ם (הלכות פסולי המוקדשין, פרק ו' הלכה ד') פסק בפירוש, שדין המשנה אמור אך ורק ביחס לקורבן נשים, אך לא ביחס לקורבן אנשים.

ההנחה העומדת בבסיס דברי הגמרא היא, שהסמיכה היא עניין חשוב ומשמעותי, ולכן יש לעשות כל מאמץ כדי שלא תתבטל. התוספות על אתר (עד:, ד"ה והא בעי) עורכים דיון ארוך בהנחה זו. הנקודה שהטרידה את התוספות היא, שבסוגיות שונות בש"ס מצאנו תרחישים שבהם אין סומכים על קורבן זה או אחר. כך, למשל, בגמרא במסכת פסחים (סב.) נאמר, שאדם טמא רשאי לשלוח את קורבנו לעזרה כדי שיוקרב על ידי הכהנים. כמובן, לאותו אדם אסור להיכנס לעזרה, וממילא גם אין באפשרותו לסמוך, אך אף על פי כן הקורבן כשר.

בסיום דיונם הארוך כוללים התוספות (עה.) כלל בעניין הסמיכה:

"ויש לומר דשאני התם דאין להם תקנה אחרת לאותן קרבנות אלא שיקרבו בלא סמיכה, וטוב להקריב בלא סמיכה ממה שנאמר ימותו".

התוספות מכירים בכך שאכן ניתן להקריב בלא סמיכה, אך קובעים שזהו מוצא אחרון, שיש להשתמש בו רק כאשר האלטרנטיבה היא לא להקריב בכלל. בנידון דידן, היות שקיימת האפשרות להמתין עד שייפול מום בבהמה, ולהביא תחתיה בהמה אחרת, אין לבטל את הסמיכה.

במשנה במנחות (צג.) נאמר, שסמיכה היא "שיירי מצוה". מונח זה עשוי להתפרש בדרכים שונות, אך לענייננו, נראה שהוא מקביל למסקנת התוספות. לאמור - שיירי מצוה הם עניין אשר מחד גיסא קשור באופן מהותי למצוה, אך מאידך גיסא לעיתים ניתן לוותר עליו. בנידון הסמיכה, יש לבאר זאת כדלהלן:

באותה משנה במנחות נקבע, ש"תיכף לסמיכה שחיטה". כלומר, פעולת הסמיכה מהווה מעין הקדמה לסדר הקרבת הקורבן, שראשיתו בשחיטה. מאידך, הגמרא שם מכנה את הסמיכה "סוף הקדש". דהיינו, פעולת הסמיכה משלימה את מהלך ההקדשה, שראשיתו בדיבור פה, וסופו בהבאת הקורבן למקדש. נמצאנו למדים, כי הסמיכה מהווה את נקודת המעבר מעולם ההקדשה - זה שטרום המקדש, ובין עולם ההקרבה - שבמקדש עצמו. למעשה, חיבור זה מתרחש מאליו: כאשר הובאה הבהמה למקדש, יכול הכהן להקריבה. לכן, סמיכה איננה מעכבת, ואף אם הבעלים לא סמכו, הקורבן כשר. עם זאת, אותו חיבור בין ההקדשה ובין ההקרבה בהחלט נושא עימו מסר חשוב בנוגע לאופיו ולציביונו של הקורבן, ולכן הוא חלק מן המצווה, ויש לעשות כל מאמץ כדי לא לוותר עליו, כאמור בסוגייתינו.

הרב אביהוד שורץ