mysql_error
לאתר ישיבת הר עציון
הפוך לאתר הבית דף קשר - בטאון הישיבה נקודת חיבור - בית המדרש לצעירים קשת - קול שידורי תורה מכללת הרצוג להכשרת מורים תורה ברשת - אתרי אינטרנט תורניים עיון בדף היומי

   זריחה:    
   סוזק"ש:  
   מנחה:  
   שקיעה:


שעון קיץ


הזמנים באדיבות kaluach

דף יומי:
   להצגת הדף
   הדף היומיומי
   דפי עזר
   שיעור מוקלט
   קצרדף להאזנה
   קצרדף להאזנה


 

דף יוםיומי

שבועות דף מה – "אם כן, שבועת שומרין דחייב רחמנא היכי משכחת לה?!"

"אמר רב נחמן אמר שמואל: לא שנו אלא ששכרו בעדים, אבל שכרו שלא בעדים, מתוך שיכול לומר לו: לא שכרתיך מעולם, יכול לומר לו: שכרתיך ונתתי לך שכרך...
אמר רמי בר חמא: כמה מעליא הא שמעתא. אמר ליה רבא: מאי מעליותא? אם כן, שבועת שומרין דחייב רחמנא היכי משכחת לה? מתוך שיכול לומר לו לא היו דברים מעולם, יכול לומר לו נאנסו!
– דאפקיד ליה בעדים.
– מתוך שיכול לומר לו החזרתיו לך, יכול לומר לו נאנסו!
– דאפקיד ליה בשטרא" (מה ע"ב).

הררים גדולים בדיני טוען ונטען תלויים בסוגיה זו, כפי שנידון בארוכה בראשונים על אתר ובסוגיות המשיקות לה (ראה למשל בדף היומיומי על בבא קמא דף קז, בבא מציעא דף ג ובבא בתרא דף ע). בעיוננו היום ניגע באופן חלקי בלבד בשתיים מן השאלות שטרדו את הראשונים בסוגייתנו:

א. שבועת שכיר נתקנה משום שבעל הבית טרוד בפועליו, ועל כן הוא עשוי לטעות ולסבור שכבר שילם לשכיר. אין זה מדובר כאן בחשש שקר, אלא בחשש טעות. אם כן, כיצד יכול המיגו לסייע לבעל הבית? הרי מעולם לא אמרנו שאיננו מאמינים לו!

ב. מה פשר השאלה "אם כן, שבועת שומרין דחייב רחמנא היכי משכחת לה"? האם כאן נתקל רבא לראשונה במושג מיגו, עד שנתעוררה אצלו השאלה מה מקומה של שבועת השומרים? ואם כן – האם עלינו להסיק מכאן שיש לפסוק להלכה את האוקימתא שאין חיוב שבועת השומרים אלא אם כן נעשתה ההפקדה בשטר?

התוספות (בד"ה מתוך [הראשון]) כותבים שכאשר בעל הבית טוען טענת ברי, החשש שהוא מדבר "בדדמי" – קרי: משכנע את עצמו בדבר שאליבא דאמת הוא מסופק בו – הוא במידה מסוימת חשש שקר: הוא מציג עצמו כמשוכנע בדבר שהוא מסופק בו. המיגו יכול לשכנע אותנו שהוא אכן אומר את דבריו בוודאות. ברם, התוספות מוסיפים (בד"ה מתוך [השני]) שאין זה מיגו מושלם, כי לבעל הבית נוח יותר לטעון כלפי השכיר שכבר שילם – שאז עשוי השכיר ללמד עליו זכות, שהשכחה והטעות דוברות מגרונו – מאשר לטעון להד"ם, שאז ברור לשכיר שהוא משקר, והדבר דורש העזה. נכונותו של שמואל לדון דין מיגו גם במקרה זה היא שהביאה את רבא לשאול על שבועת השומרים, שגם בה המיגו בעייתי: לשומר נוח יותר לטעון שהבהמה נאנסה מאשר להכחיש את דברי בעל הבית ולטעון להד"ם או 'החזרתי'.

גם הרמב"ן סבור שמה שהטריד את רבא במיגו של שמואל הוא השימוש בדין מיגו כשיש חשש שהנתבע מדבר "בדדמי". אך להבנתו, הקישור לשבועת השומרים אינו נוגע למיגו הספציפי ששם, אלא למהותה הבסיסית של שבועה זו. הרמב"ן סבור ששבועת השומרים, שהתורה הטילה אותה על השומר גם כשאין לבעל הבית כל טענה כלפיו (שהרי אין הוא יודע מה אירע לחפץ), יסודה בחשש שהשומר טוען טענת אונס "בדדמי" – דהיינו שמפאת טרדותיו הוא מדמה שבוודאי הייתה זו סיטואציה של אונס, ולא של פשיעה – ותפקידה להכריח את השומר לפשפש היטב במעשיו ובהתנהגותו. לכן אם מיגו מועיל לבעל הבית, הוא עשוי אף לפטור את השומר משבועה. למסקנה כתב הרמב"ן שהלכה כדברי שמואל, אך אין הלכה כאוקימתא בעניין שבועת השומרים, משום שהמיגו בשבועת השומרים הוא מיגו בעייתי – מיגו דהעזה.

שיטה שונה הציג הר"י מיגאש על אתר. לטענתו, החידוש העקרוני שחידש רבא בעקבות דברי שמואל הוא עצם הקביעה שמיגו מועיל גם לפטור מחיוב שבועה. חידוש זה הוא שמצמצם את תחולתה של שבועת השומרים, והוא גם הסיבה שאין לקבל צמצום זה להלכה – כשיטתם הידועה של הר"י מיגאש והרמב"ם, שמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן. בשיטה זו נגענו מעט בדף היומיומי למסכת בבא מציעא דף ג, ונסתפק כאן בציון שלושה הסברים לה:

1. מדברי הסמ"ע (סימן רצ"ו ס"ק א) נראה שמיגו כשלעצמו אינו ראיה חזקה, אלא כוח מסוים להטיל פגם בראיותיו של התובע. על מנת להוציא ממון מנתבע, יש לעמוד בסטנדרט גבוה – "המוציא מחברו עליו הראיה" – והראיה אינה חזקה דייה כאשר עומד מולה מיגו. אך כאשר הדיון סובב על חיוב הנתבע לישבע, איננו נרתעים מהמיגו שבידו: "דוקא בהוצאת ממון הקילו לומר מיגו, כי קשה להוציא הממון מיד בעליו, אבל היכא שנפטר בשבועה מהוצאות ממון, לא רצו חז"ל לפטרו משבועה מכח המיגו".

2. הט"ז (שם) מעיר כי ביאורו של הסמ"ע איננו הולם את הדעות שמיגו מועיל גם להוציא ממון, ועל כן הציע הסבר שונה: מיגו הוא אמנם ראיה טובה, אך מכיוון שגם השבועה היא כלי המסייע לנו בבירור האמת, אין סיבה לוותר עליה, ואנו מעדיפים לברר את האמת ככל שניתן ובכל כלי אפשרי.

3. אם מניחים שמיגו אינו כלי מברר מוצלח, אלא רק גורם המחזיר לבעל הדין את מוחזקותו בממון השנוי במחלוקת, טעמא דמסתבר הוא שאין בכוחו לפטור מחיוב שבועה, שהוא חיוב בירורי מובהק.

הרב שמואל שמעוני