mysql_error
לאתר ישיבת הר עציון
הפוך לאתר הבית דף קשר - בטאון הישיבה נקודת חיבור - בית המדרש לצעירים קשת - קול שידורי תורה מכללת הרצוג להכשרת מורים תורה ברשת - אתרי אינטרנט תורניים עיון בדף היומי

   זריחה:    
   סוזק"ש:  
   מנחה:  
   שקיעה:


שעון קיץ


הזמנים באדיבות kaluach

דף יומי:
   להצגת הדף
   הדף היומיומי
   דפי עזר
   שיעור מוקלט
   קצרדף להאזנה
   קצרדף להאזנה


 

דף יוםיומי

שבועות דף לז – דין קרקע בשבועת הפיקדון ובשבועת העדות

הסוגיה לז ע"א–ע"ב עוסקת בשאלת כפירת דברים בשבועת הפיקדון, תוך השוואה לשבועת העדות; וכבר הזכרנו בעיוננו לדף ל את הקשר של נושא זה לשאלת יסוד החיוב בשתי השבועות הללו. בהמשך הגמרא נדחים דברי רבה שהכופר בממון שיש עליו עדים פטור. ונדחה גם ביאורו של רב פפא בשיטת רבי יוחנן, שאף רבי יוחנן מקבל ביסודו של דבר את פטור כפירת דברים. ההסבר שנתקבל בדעת רבי יוחנן הוא ביאורו של רב הונא בריה דרב יהושע:

"רבי יוחנן אמר: הכופר בממון שיש עליו עדים – חייב, בשטר – פטור... אמר רב הונא בריה דרב יהושע: היינו טעמיה דרבי יוחנן, משום דהוה שטר שעבוד קרקעות, ואין מביאין קרבן על כפירת שעבוד קרקעות".

המונח "כפירת שעבוד קרקעות" מוכר בעיקר כהרחבה של הפקעת קרקע משבועה, הרחבה שעוררה שאלות רבות (ראה למשל בבא מציעא ד ע"ב; תוספות ורמב"ן בסוגייתנו; חידושי רבנו חיים הלוי הלכות שבועות פ"ח הי"ג, הלכות אישות פט"ז הכ"ה והלכות טוען ונטען פ"ה ה"ב). זאת אומרת: הדין הבסיסי יותר – הפקעת קרקע עצמה משבועת הפיקדון – יסודו בהפקעת קרקע משבועה בכלל. וכן כתב רש"י על אתר:

"משום דהוה ליה – האי שטר ממון שהקרקעות משועבדים לו, והכופר בו ככופר בקרקעות, וקיימא לן לקמן דאין נשבעין על הקרקעות, הלכך כי אישתבע נמי אין לה דין חיוב שבועה להביא עליה קרבן".

ברם, הסבר זה אינו פשוט כלל ועיקר. בפשטות, הפקעת קרקע משבועה אין משמעה שאי אפשר להישבע על קרקעות – שהרי גם שבועת הדיינים חלה לעתים על קרקעות (בגלגול שבועה) – אלא משמעה שאין חיוב שבועה על קרקעות (אמנם ראה דבריו המפתיעים של רבנו גרשום בפירושו למסכת בבא בתרא דף לד ע"א). חיוב שבועת הפיקדון, אין יסודו בחיוב שבועה, אלא במציאות של שבועה לשקר. רש"י השגיח בכך וכתב "כי אישתבע נמי, אין לה דין חיוב שבועה להביא עליה קרבן"; אך דבריו אינם ברורים, וצריכים עיון.

בהמשך הסוגיה נידון חיוב שבועת העדות ב"משביע עדי קרקע", בהנחה שדין שבועת העדות כדין שבועת הפיקדון בהקשר זה (הר"י מיגאש על אתר מבסס זהות זו על היקש האואין שבין הפרשיות). וזה לשון הגמרא:

"איתמר: משביע עדי קרקע – פליגי רבי יוחנן ורבי אלעזר: חד אמר חייב וחד אמר פטור.
תסתיים דרבי יוחנן דאמר פטור, מדאמר רבי יוחנן: הכופר בממון שיש עליו עדים – חייב, שטר – פטור, וכדרב הונא בריה דרב יהושע; תסתיים.
אמר ליה רבי ירמיה לרבי אבהו: לימא רבי יוחנן ורבי אלעזר בפלוגתא דרבי אליעזר ורבנן קא מיפלגי? דתנן: הגוזל שדה מחבירו ושטפה נהר – חייב להעמיד לו שדה, דברי רבי אליעזר; וחכמים אומרים: אומר לו הרי שלך לפניך. ואמרינן: במאי קמיפלגי? רבי אליעזר דריש רבויי ומיעוטי, ורבנן דרשי כללי ופרטי. רבי אליעזר דריש רבויי ומיעוטי: 'וכחש בעמיתו' – ריבה, 'בפקדון או בתשומת יד' – מיעט, 'או מכל אשר ישבע' – חזר וריבה: ריבה ומיעט וריבה – ריבה הכל, מאי ריבה? ריבה כל מילי, ומאי מיעט? מיעט שטרות; ורבנן דרשי כללי ופרטי: 'וכחש בעמיתו' – כלל, 'בפקדון או בתשומת יד או בגזל' – פרט, 'או מכל אשר ישבע עליו' – חזר וכלל: כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון, אף כל דבר המטלטל וגופו ממון, יצאו קרקעות שאין מטלטל, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, יצאו שטרות שאף על פי שמטלטלין אין גופן ממון. מאן דמחייב – כרבי אליעזר, ומאן דפטר – כרבנן!
אמר ליה: לא, מאן דמחייב כרבי אליעזר, ומאן דפטר אמר לך: בהא אפילו רבי אליעזר מודה, דרחמנא אמר 'מכל' ולא הכל".

רבי ירמיה ורבי אבהו מסכימים שרבי אלעזר, המחייב על שבועת הפיקדון בקרקעות, חייב לסבור כשיטתו החריגה של רבי אליעזר שקרקע נגזלת; לא נחלקו אלא אם יש ילפותא המאפשרת להחזיק בעמדתו של רבי אליעזר בעניין גזלת קרקע, ואף על פי כן לפטור מחיוב שבועת הפיקדון בשבועת עדות קרקע.

והנה, בעיוננו הנ"ל בדף ל עסקנו בשאלה מה מוקד החיוב בשבועת הפיקדון, אם הוא בשבועת השקר או בגזלה. הפקעת קרקע משבועת הפיקדון תובן לפי שני הצדדים, שהרי קיימא לן שקרקע אינה נגזלת, וכן שקרקע מופקעת משבועה (על הבעייתיות שראינו בדברי רש"י). מפשטות הגמרא עולה שכדי לחייב בשבועת הפיקדון, יש להסתמך על השיטה שקרקע נגזלת. ואכן, מורנו הרב ליכטנשטיין שליט"א כותב (במאמרו הנזכר שם [עלון שבות 153]) שהגר"ח הלוי, שנקט (בחיבורו על הרמב"ם הלכות טוען ונטען פ"ה ה"ב) כי חיוב שבועת הפיקדון יסודו בגזלה שבמעשה זה, הביא ראיה לדבריו מסוגייתנו, קרי: מן ההיקש האוטומטי בין דיני גזלה לדיני שבועת הפיקדון.

דא עקא, שמלבד מה שהזכרנו כבר בעיון הנ"ל, שתפיסה זו של חיוב שבועת הפיקדון אינה מוסכמת בראשונים, ראייתו של הגר"ח מסוגייתנו אינה פשוטה. הרי הגמרא הניחה שלעניין קרקע דין שבועת העדות כדין שבועת הפיקדון, וחיוב שבועת העדות לכולי עלמא אינו חיוב גזל! אדרבה, המאפיין המשותף הנוח יותר לחיוב שבועת העדות ולחיוב שבועת הפיקדון הוא השבועה, ולא הפן הממוני שבין אדם לחברו. וכפי שציינו לעיל, התחלת הסוגיה מושכת (לכל הפחות לפי פירושו של רש"י) את הפקעת קרקע מקרבן להפקעתה משבועה דווקא, ולא להפקעתה מגזלה.

אם כן, כיצד יתבאר החלק השני של הסוגיה? הרב ליכטנשטיין הציע במאמרו הנ"ל שהגמרא ביקשה לתלות את מחלוקת רבי יוחנן ורבי אליעזר במחלוקת חכמים ורבי אליעזר לא בגלל עצם שיטותיהם בעניין חיובי גזלה וקנייניה, אלא בגלל דרכי דרשותיהם בפסוקי פרשת אשם גזלות. ועיין בתוספות (ד"ה מתניתין) שקשרו את הנידון להפקעת קרקע משבועה גם בחלק האחרון בסוגיה.

והנה, התוספות לעיל לג ע"ב (ד"ה היכא) הציעו אפשרות לחייב על שבועת העדות בעדות קרקע למאן דאמר קרקע אינה נגזלת. והקשה רבי עקיבא איגר בגיליון הש"ס, שמבואר בסוגייתנו כי המחייב שבועת העדות בעדות קרקע (בהנחה שדינה לעניין זה כדין שבועת הפיקדון) חייב לסבור שקרקע נגזלת, ונשאר בצע"ג. אמנם מסברה ודאי שיש מקום לדברי התוספות: חיוב שבועת העדות בוודאי אינו תלוי בגדרי גזלה, ואין כל מניעה לאחוז שקרקע אינה נגזלת, ועם זאת לנקוט שמשביע עדי קרקע חייב. אך באמת צריך עיון גדול איך יתיישבו דבריהם עם סוף סוגייתנו.

הרב שמואל שמעוני