mysql_error
לאתר ישיבת הר עציון
הפוך לאתר הבית דף קשר - בטאון הישיבה נקודת חיבור - בית המדרש לצעירים קשת - קול שידורי תורה מכללת הרצוג להכשרת מורים תורה ברשת - אתרי אינטרנט תורניים עיון בדף היומי

   זריחה:    
   סוזק"ש:  
   מנחה:  
   שקיעה:

זמני השבת:
    הד"נ: 
    יציאה:


שעון קיץ


הזמנים באדיבות kaluach

דף יומי:
   להצגת הדף
   הדף היומיומי
   דפי עזר
   שיעור מוקלט
   קצרדף להאזנה
   קצרדף להאזנה


 

דף יוםיומי

שבועות דף לב – שבועה וכפירה בשבועת העדות

המשנה והגמרא לא ע"ב – לב ע"א מלמדות כמה דינים הנוגעים לחיוב קרבן שבועת העדות. עיוננו יתמקד בשניים מהם: התנאי שהתובע יתבע מן העד להעיד; והתנאי שתהא כפירה בבית דין, אף על פי שמספר החיובים נקבע על פי מספר השבועות חוץ לבית דין.

הגמרא מציינת כי התנאי שהתובע ידרוש את העדות מבדיל את שבועת העדות משבועת הפיקדון, ששם יש חיוב אף בלא דרישת התובע. מה טעם ההבדל?

קודם שנענה על שאלה זו, נעיין בדין השני: "השביע עליהם חמש פעמים חוץ לבית דין, ובאו לבית דין והודו – פטורין; כפרו – חייבין על כל אחת ואחת" (משנה לא ע"ב), זאת אומרת: אין החיוב חל אלא עם הכפירה בבית דין. מנגנון זה טעון הסבר: אם החיוב הוא על השבועה שמחוץ לבית הדין, מדוע אינו חל מיד בשעת השבועה? ואם הוא על הכפירה בבית דין – מדוע חייב קרבנות כמספר השבועות?

התוספות (שם, ד"ה משביע) דנים ביחס שבין המשנה לבין מחלוקת חכמים ורבי מאיר (במשנה ריש פרקין, דף ל ע"א) אם הנשבע מפי עצמו חוץ לבית דין חייב. הם טוענים שהמשנה אזלא גם כרבנן דרבי מאיר, וכי אף הם מודים שהחיוב נקבע על פי השבועות שמחוץ לבית דין, ולא נחלקו אלא בשאלה אם דרושה גם כפירה בבית דין: לדעת רבי מאיר, עצם השבועה בחוץ מחייבת, ואילו חכמים סבורים שרק הכפירה בבית דין מחייבת.

והנראה בביאור מחלוקתם, שלדעת רבי מאיר, שבועה מפי עצמו חמורה משבועה מפי אחרים. הנשבע מפי עצמו, עיקר חיובו על השקר שבשבועה, דהיינו בתחום שבין אדם לשמים. שבועה מפי אחרים, לעומת זאת, אינה כה חמורה מצד השקר שבה, והחיוב הוא על גרימת ההפסד לחברו. מאחר שנזק זה אינו קורה עד שיכפור בבית דין – שרק אז אינו יכול עוד לחזור בו, שכיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד – אינו חייב משום שבועת העדות עד שיכפור בבית דין.

לעומת רבי מאיר, חכמים אינם מבדילים בין מושבע מפי עצמו למושבע מפי אחרים, ולדעתם בשני המצבים החיוב נקבע אך ורק בבית דין. אמנם משנתחייב העד, יימנו החיובים על פי מספר השבועות שהיו מחוץ לבית הדין. נראה שלדעתם החיוב הוא על ביטול המצוה להעיד, והשבועה אינה אלא אמצעי להתחמק מן המצוה. כל שבועה – בין מפי עצמו בין מפי אחרים – מהווה סירוב נוסף להעיד. אלא שעד שלא כפר העד בבית דין, טרם נקבע חיובו, ועוד הוא יכול לחזור בו. רק משכפר בבית דין, ונסתם הגולל על יכולתו לחזור בו, שכיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד – רק אז הוא מתחייב על כל סירוב שסירב להעיד בשעה שיכול לעשות כן. זו גם הסיבה שאם נשבע בתוך בית דין יותר משבועה אחת, אין לכך משמעות; לאחר שבועה אחת בבית דין שוב אינו יכול להעיד, וכל השבועות הבאות אינן נתפסות כסירוב בידיים להעיד.

כעת נשוב לשאלתנו הראשונה: מה נשתנה דין קרבן שבועת העדות מדין שבועת קרבן הפיקדון, שבשבועת העדות יש צורך לתביעת התובע להעיד, ובשני – אין? אם כנים דברינו בביאור שיטת חכמים, תובן הלכה זו כמין חומר. מי שיודע עדות ואינו מעיד אמנם אינו מקיים את חובתו להעיד, אך גם אינו מבטל אותה בידיים. אפילו נשבע שאינו יודע, אין הדבר נחשב סירוב עד שלא נתבע להעיד. רק מי שנתבע להעיד ונשבע שאינו יודע לו עדות, ניתן לראותו כמי שביטל את חובתו ממש. בשבועת הפיקדון, לעומת זאת, תולים חכמים את החיוב בהפסד הממון של חברו, אשר על כן, אין משמעות לשאלה אם תבעו חברו אם לאו.

מחר נבאר באמצעות חילוק זה את ספקה של הגמרא בדין שבועת העדות בעדות קנס.

על הצדדים היסודיים בחקירה בדבר מוקד החיוב בשבועת העדות ובשבועת הפיקדון ראה הדף היומיומי לדף ל – מבוא לפרקי שבועת העדות ושבועת הפיקדון.

הרב ברוך וינטרוב