mysql_error
לאתר ישיבת הר עציון
הפוך לאתר הבית דף קשר - בטאון הישיבה נקודת חיבור - בית המדרש לצעירים קשת - קול שידורי תורה מכללת הרצוג להכשרת מורים תורה ברשת - אתרי אינטרנט תורניים עיון בדף היומי

   זריחה:    
   סוזק"ש:  
   מנחה:  
   שקיעה:

זמני השבת:
    הד"נ: 
    יציאה:


שעון קיץ


הזמנים באדיבות kaluach

דף יומי:
   להצגת הדף
   הדף היומיומי
   דפי עזר
   שיעור מוקלט
   קצרדף להאזנה
   קצרדף להאזנה


 

דף יוםיומי

שבועות דף כו – מחשבת הלב ומבטא שפתיים בהפלאה

הגמרא בדף כו ע"ב אומרת שחלות שבועה מותנית בדיבור, ואילו בתרומה וקודשים די במחשבת הלב. מה טעם החילוק?

אתמול ראינו שניתן להבין איסור שבועה בשתי דרכים: חילול הדיבור או עבֵרה על איסור שחידש הנשבע על עצמו. לדוגמה, הנשבע שלא יאכל לחם – ניתן לומר שאל לו לאכול לחם לפי שאם יאכל, נמצא ששיקר בשבועתו, וניתן לומר שאל לו לאכול לחם מכיוון שבשבועתו חידש על עצמו איסור אכילת לחם.

אם נאמר שהאיסור הוא בחילול הדיבור, החילוק בין שבועה לבין תרומה וקודשים פשוט. לפי הבנה זו, הדיבור נצרך בשבועה כשם שהפירות נצרכים בתרומה – הוא החפץ שהאיסור חל עליו. אם כן, בעיקרון אין הבדל בין תרומה וקודשים לבין שבועה, ולא נצרך דיבור בשבועה אלא כדי שייווצר האיסור לחללו בדבר שקר.

לעומת זאת, אם נבין כי השבועה מחדשת איסור על האדם, יעמוד בפנינו קושי: מדוע אי אפשר לעשות זאת במחשבה גרידתא, כשם שניתן להחיל חלות תרומה וקודשים במחשבה גרידתא? אכן, נראה שלפי הבנה זו יש הפרש גדול בין שבועה לבין תרומה וקודשים. הן הרמת תרומה הן הקדשת קודשים, יש מקום לטעון שאינן יצירת דבר חדש, אלא רק מימוש מציאות קיימת. אשר לתרומה, יש מהראשונים שסברו שטבל אינו אלא תערובת של חולין ותרומה, והפרשת התרומה רק מפרישה ומבדילה את התרומה מהחולין. טענה דומה תיתכן גם בהקדש. הירושלמי (קידושין פ"א ה"ו) מסביר שהקדש אינו צריך למעשה קניין כי "לה' הארץ ומלואה" (תהילים כ"ד, א), זאת אומרת: במישור בסיסי ביותר, כל החפצים בעולם שייכים לקב"ה, וההקדשה אינה אלא הפקעה של בעלות האדם (הקיימת ברובד שני, על גבי השייכות הבסיסית של כל העולם לקב"ה). אמור מעתה: בתרומה ובהקדש אין צורך לאמירה בפה מכיוון שאינם יצירה חדשה; בשבועה, לעומת זאת, נוצר איסור חדש, ולשם כך דרוש דיבור.

ובכן, הצענו שתי הבנות מדוע חלוּת שבועה תלויה בדיבור, שלא כחלות הקדש ותרומה. לפי ההבנה הראשונה, בעיקרון דין שבועה כדין תרומה והקדש, והדיבור דרוש כדי ליצור את האיסור בפועל. ההבנה השנייה מבחינה הבחנה עקרונית בין התחומים: שבועה היא יצירת דבר חדש, ועל כן צריכה לדיבור, ואילו תרומה והקדשה אינן אלא גילוי של דבר קיים, ועל כן ניתן לעשותן במחשבה.

הנפקא-מינה עשויה להיות ספקם של התוספות (ד"ה גמר). התוספות הבינו שהגומר בלבו להוציא מפיו 'פת חיטים' והוציא 'פת' סתם, אסור בפת חיטים בלבד. אלא שהתלבטו מה טעם הדבר: האם מפני שהולכים אחר מחשבת הלב, ולא אחר הדיבור, או שמא מפני ש'פת' סתם פירושה בדרך כלל פת חיטים? והנה, אם נאמר ששבועה שווה מבחינה עקרונית להקדש ותרומה, והדיבור אינו נצרך אלא כחפצא של האיסור, יש לומר שהולכים אחר מחשבת הלב, כל עוד היא עשויה להתאים לדיבור שנאמר, וכפי הצד הראשון בספקם של התוספות. אך אם שבועה צריכה לדיבור כדי ליצור את האיסור, הרי שהדיבור הוא שיוצר את האיסור, ואחריו נלך.

הרב ברוך וינטרוב