mysql_error
לאתר ישיבת הר עציון
הפוך לאתר הבית דף קשר - בטאון הישיבה נקודת חיבור - בית המדרש לצעירים קשת - קול שידורי תורה מכללת הרצוג להכשרת מורים תורה ברשת - אתרי אינטרנט תורניים עיון בדף היומי

   זריחה:    
   סוזק"ש:  
   מנחה:  
   שקיעה:

זמני השבת:
    הד"נ: 
    יציאה:


שעון קיץ


הזמנים באדיבות kaluach

דף יומי:
   להצגת הדף
   הדף היומיומי
   דפי עזר
   שיעור מוקלט
   קצרדף להאזנה
   קצרדף להאזנה


 

דף יוםיומי

שבועות דף כה – חיוב קרבן על שבועה לשעבר

"רבי ישמעאל אומר: אינו חייב אלא על העתיד לבא, שנאמר: 'להרע או להיטיב' (ויקרא ה', ד). אמר לו רבי עקיבא: אם כן, אין לי אלא דברים שיש בהן הרעה והטבה, דברים שאין בהן הרעה והטבה מנין? אמר לו: מריבוי הכתוב. אמר לו: אם ריבה הכתוב לכך, ריבה הכתוב לכך" (משנה כה ע"א).

בגמרא נחלקו רב ושמואל על אילו שבועות לשעבר חִייב רבי עקיבא. לדעת רב, רבי עקיבא מחייב על כל שבועה לשעבר, ואילו שמואל סבור שרבי עקיבא מחייב רק על שבועות לשעבר שניתן לנסחן גם כשבועות להבא.

הגמרא בעמוד ב קושרת את מחלוקת רב ושמואל אם חייבים רק על שבועה "דאיתא בלהבא" למחלוקת חכמים ורבי יהודה בן בתירא אם אחד התנאים לחיוב הוא שהשבועה תהיה "בלאו והן", כלומר שניתן לנסחה הן לחיוב הן לשלילה בלא שתסתור מצוה. לדעת חכמים, הנשבע לקיים מצוה ולא קיימה – פטור, משום שלא היה אפשר לנסח את השבועה בלשון לאו (שלא יקיים את המצוה); ואילו רבי יהודה בן בתירא מחייב גם על שבועה דליתא בלאו והן. ומסבירה הגמרא:

"אליבא דרבי יהודה בן בתירא כולי עלמא לא פליגי: השתא לאו והן לא בעי, להבא ולשעבר בעי?!
כי פליגי, אליבא דרבנן. שמואל כרבנן. ורב? כי לא מחייבי רבנן בלאו והן, דכתיב 'להרע או להיטיב' בהדיא, אבל להבא ולשעבר, דמריבויא דקראי אתו – מחייבי".

מסתבר שמחלוקתם של רב ושמואל, יסודה בהבנות שונות בדעת רבי עקיבא. על מנת לבאר זאת, עלינו לעמוד תחילה על שיטת רבי ישמעאל, המחייב רק על שבועה להבא. נראה שלדעתו, חיוב הקרבן בא על ביטול איסור שנוצר מכוח שבועה. שבועה להבא מחדשת על האדם איסור, ואם יעבור על איסור זה – יתחייב קרבן. שבועה לשעבר, לעומת זאת, אינה יכולה ליצור איסור; היא שקר גרידא, שכמובן אסור, אך אינו מחייב קרבן.

שיטת רבי עקיבא עשויה להתבאר בשני אופנים. אפשר שהוא חולק לחלוטין על רבי ישמעאל, ולדעתו חיוב הקרבן הוא על השקר שבשבועה, בין שבועה לשעבר בין שבועה להבא (הפרת השבועה מגדירה את דיבורו למפרע כשקר). לפי הבנה זו, רבי עקיבא מחזיק, מן הסתם, כרב, כלומר מחייב על כל שבועה לשעבר.

ברם, תיתכן הבנה אחרת בדעת רבי עקיבא, המצמצמת את המחלוקת שבינו לבין רבי ישמעאל. ייתכן שרבי עקיבא מסכים עם טענתו העקרונית של רבי ישמעאל, שמה שמחייב בקרבן הוא הפרת האיסור שיצרה השבועה, ולא השקר. אלא שלדעתו, ניתן ליצור איסור לא רק מכאן ולהבא; בשבועה לשעבר נוצר איסור למפרע, ואם נהג הנשבע שלא כשבועתו, הרי הוברר למפרע שהפר את האיסור!

הבנה זו בדעת רבי עקיבא היא שעומדת, ככל הנראה, ביסוד עמדתו של שמואל, המצמצם את החיוב לשעבר לשבועה "דאיתא בלהבא". 'שבועה שזרק פלוני לים' אינה יוצרת על פלוני איסור לשעבר, ועל כן אינה מחייבת קרבן. רק שבועה לשעבר על מה שעשה הנשבע עצמו, ניתן לראותה כשבועה היוצרת איסור למפרע, ועל כן רק שבועה מעין זו תחייב קרבן.

מעתה יובן הקשר בין מחלוקת רב ושמואל למחלוקת חכמים ורבי יהודה בן בתירא. שמואל הבין כי חכמים, שמחייבים רק על שבועה דאיתא בלאו והן, תופסים שבועה כהליך שיוצר איסור או מצוה. לפי תפיסה זו, הפסוק "להרע או להיטיב" בא ללמדנו שאדם יכול ליצור איסורים או מצוות רק בתחום הרשות; אך בתחום של מצוות ואיסורים דאורייתא, אין הוא יכול לחדש מצוה או איסור, אף אם השבועה שנשבע עולה בקנה אחד עם דברי התורה. אשר על כן זיהה שמואל בין התנאי 'איתא בלאו והן' ובין התנאי 'איתא בלהבא', כי לדעתו שניהם מורים ששבועת ביטוי יוצרת איסור או מצוה.

רב חלק, כנראה, על זיהוי זה. לדעתו, התנאי 'איתא בלאו והן' אינו אלא גזרת הכתוב, ולא ניתן ללמוד ממנו מה שלא נתפרש: "כי לא מחייבי רבנן, בלאו והן, דכתיב 'להרע או להיטיב' בהדיא; אבל להבא ולשעבר, דמריבויא דקרא אתו – מחייבי".

עוד על היחס בין שבועה על העבר לבין שבועה על העתיד בדף היומיומי לדף ג.

עוד על שיטתו של רבי יהודה בן בתירא בעיוננו לדף כז.

הרב ברוך וינטרוב