mysql_error
לאתר ישיבת הר עציון
הפוך לאתר הבית דף קשר - בטאון הישיבה נקודת חיבור - בית המדרש לצעירים קשת - קול שידורי תורה מכללת הרצוג להכשרת מורים תורה ברשת - אתרי אינטרנט תורניים עיון בדף היומי

   זריחה:    
   סוזק"ש:  
   מנחה:  
   שקיעה:


שעון קיץ


הזמנים באדיבות kaluach

דף יומי:
   להצגת הדף
   הדף היומיומי
   דפי עזר
   שיעור מוקלט
   קצרדף להאזנה
   קצרדף להאזנה


 

דף יוםיומי

מכות דף ח – יסוד חיובו של רוצח בשגגה

הגמרא ריש דף ח ע"א מלמדת, כי אף שנחלקו חכמים ורבי מהי המציאות המדויקת של רצח בשגגה המתוארת בכתוב, הכול מודים שהרוצח בשגגה על ידי כוח כוחו פטור. מדוע?

ייתכנו שני כיוונים עקרוניים בתשובת שאלה זו: א. זהו דין בכוח כוחו – כוח כוחו לאו ככוחו, ואין לייחס את המעשה למי שהתחיל את גלגולו; ב. זוהי הלכה ייחודית ברוצח בשגגה.

הריטב"א על אתר הלך בכיוון הראשון, וזה לשונו:

"לא אשכחן לרבי בשום דוכתא דאמר כלום בכח כחו... אלא... דכולי עלמא כח כחו לאו ככחו דמי, כדאשכחן בפרק קמא דבבא קמא (יח ע"א) וכן בפרק הנחנקין (סנהדרין עז ע"ב)".

ואולם, הרמב"ם, הגם שהוא מודה כי כוח כוחו פטור ברציחה ובנזיקין (ראה הלכות רוצח פ"ג הי"ג והלכות נזקי ממון פ"ב הי"ז ובכסף משנה שם), נזקק בכל זאת לטעם אחר לפטור רוצח בשגגה על ידי כוח כוחו:

"נשמט הברזל מן העץ המתבקע – אינו גולה, מפני שאין זה מכחו אלא מכח כחו, ונמצא כמו אונס" (הלכות רוצח פרק ו הלכה טו).

מן העובדה שהרמב"ם נזקק לנימוק של אונס, ולא ביאר כי יש כאן הפטור הכללי של כוח כוחו, כמו בהלכות רוצח ונזקי ממון, מתבאר שסבר כי יסוד חיובו של רוצח בשגגה שונה מיסוד החיוב בנזקי ממון וברציחה, ואין הפטור הרגיל של כוח כוחו מועיל בו.

מסתבר שלדעת הרמב"ם, רוצח בשגגה אינו חייב על מעשה או על אחריות למעשה, כמו ברציחה ובנזיקין, כי אם על המחדל – על חוסר הזהירות. לפיכך ברור הדבר שאין הרחקת כוחו פוטרת בו מצד עצמה: יסוד הפטור בהרחקת כוחו הוא שאין המעשה מיוחס לאדם; ואם כן, אין היא יכולה לפטור רוצח בשגגה, שחייב על מחדלו, ולא על עשייתו. הרחקת כוחו מועילה רק להגדיר את הסכנה כרחוקה מכדי לחוש לה, ועל כן לפטור משום אונס.

שיטת הרמב"ם תאיר אור חדש גם על המשנה בדף ח ע"א. המשנה מלמדת שאם נכנס אדם לחצר חברו שלא ברשות והרגוֹ בעל הבית בשוגג – בעל הבית פטור מגלות. הגמרא במסכת בבא קמא (לב ע"ב) משווה בין דין נכנס שלא ברשות לעניין גלות לבין דינו לעניין תשלומי ריפוי, צער, שבת ובושת:

"...רב פפא משמיה דרבא מתני לה ארישא: הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות, ונתזה לו בקעת וטפחה לו על פניו ומת – פטור; אמר רבי יוסי בר חנינא: חייב בארבעה דברים ופטור מגלות".

והקשו התוספות שם (ד"ה מאן):

"ותימה: אי מטעם אונס פטור מגלות, כל שכן שהיה לו ליפטר מארבעה דברים!"

ותירצו על דרך משנתנו, שפטרה משום הלימוד מ"ביער" (דברים י"ט, ה), ולא משום אונס:

"ויש לומר דלאו מטעם אונס פטר ליה הכא, אלא לפי שאין דומה ליער כשנכנס שלא ברשות".

ולכאורה דבריהם תמוהים: וכי מפני שאין לחברו רשות להלך שם הותר דמו?

ונראה שיש לבאר את דברי התוספות כפי שביארנו בדעת הרמב"ם. רוצח בשגגה אינו מתחייב על מעשהו, כי אם על המחדל של אי-זהירות. אשר על כן, אין הוא מתחייב אלא במקום שהיה עליו להיזהר, כגון ביער, שרשות לכול להיכנס. אך ברשותו, שאין רשות לאחר להיכנס, מוטלת חובת הזהירות על חברו, ולא עליו. על כן אף שאין זה אונס, וחייב בארבעת חיובי החובל, מכל מקום אינו חייב גלות. (ומעניין להשוות זאת לשיטת הרמב"ם [הלכות שכירות פ"ב ה"ג] כי שומר שפשע במחדל נחשב מזיק בפועל, ואכמ"ל.)

לסיכום, נראה שנחלקו הרמב"ם והריטב"א ביסוד חיובו של רוצח בשגגה. לדעת הריטב"א, רוצח בשגגה חייב על מעשה הרציחה, ולכן כוח כוחו פטור, כבכל התורה כולה. הרמב"ם, לעומתו, סבור כי החיוב הוא על המחדל – על חוסר הזהירות – לפיכך אין כוח כוחו פטור מצד עצמו, כי אם מצד אונס. אמנם על פי שיטת הרמב"ם הזאת מתבאר, שרוצח בשגגה פטור לא רק במקום אונס, אלא גם במקום שאין חלה עליו חובת זהירות.

על האפשרות שכבר התנאים נחלקו במחלוקת זו ראה הדף היומיומי מחר.

הרב ברוך וינטרוב