mysql_error
לאתר ישיבת הר עציון
הפוך לאתר הבית דף קשר - בטאון הישיבה נקודת חיבור - בית המדרש לצעירים קשת - קול שידורי תורה מכללת הרצוג להכשרת מורים תורה ברשת - אתרי אינטרנט תורניים עיון בדף היומי

   זריחה:    
   סוזק"ש:  
   מנחה:  
   שקיעה:

זמני השבת:
    הד"נ: 
    יציאה:


שעון קיץ


הזמנים באדיבות kaluach

דף יומי:
   להצגת הדף
   הדף היומיומי
   דפי עזר
   שיעור מוקלט
   קצרדף להאזנה
   קצרדף להאזנה


 

דף יוםיומי

סנהדרין דף פט – המוותר על דברי נביא

"והמוותר על דברי נביא ונביא שעבר על דברי עצמו – מיתתו בידי שמים..." (משנה פט ע"א)

"והמוותר על דברי נביא – כגון חבריה דמיכה, דכתיב 'ואיש אחד מבני הנביאים אמר אל רעהו בדבר ה' הכיני נא וימאן האיש להכותו' (מל"א כ', לה), וכתיב 'ויאמר לו יען אשר לא שמעת' וגו' (שם, לו)" (גמרא פט ע"א–ע"ב).

מקור החובה לשמוע לדברי נביא הוא בפרשת שופטים:

"כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ. נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן... וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי הֵיטִיבוּ אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ. נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ. וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ. אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו לְדַבֵּר וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא. וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה'. אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם ה' וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבוֹא הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה'..." (דברים י"ח, יד–כב).

על פי פשוטו, הפסוק עוסק בדברי נביא שנאמרו בשם ה' (וכן נראה מפירוש הרמב"ן שם, פס' טז, ומרמב"ם הלכות יסודי התורה פ"ט ה"ג). ובפשטות לא באה פרשייה זו ודברי חז"ל והראשונים בנושא אלא להגדיר כיצד מזהים נביא אמת, מה יכול להיקרא נבואת אמת וכו'; אך עצם החיוב לשמוע לנבואת אמת אינו צריך כלל למקור, שהרי אותו יסוד המחייב אותנו לתורה ולמצוות – החובה להישמע לצו הבורא יתברך – הוא הוא המחייב אותנו להישמע גם לדברו שניתן מפי נביא.

ברם, ספר החינוך (מצוה תקטז) הציע טעם שונה למצוה לשמוע בקול נביא:

"לפי שתכלית מעלת האדם היא השגת הנבואה... על כן ציותנו התורה כי בהגיע איש אחד בדור אל המעלה הזאת, ויהיה ידוע אצלנו בענינו ובכושר מעשהו כי נאמן לנביא, שנשמע אליו בכל אשר יצוה, כי הוא היודע דרך האמת וידריכנו בו..."

נראה מדבריו שהחובה לשמוע לנביא מוסבת לא רק על מה שהוא מצוֶוה בשם ה', אלא גם על ציווי שהורה מדעתו; ואם כן, יש ליתן טעם מדוע ציוותה אותנו התורה לשמוע – בתנאים מוגדרים – לקול הנביא. למסקנה כעין זו הגיעו גם התוספות בסוגייתנו (ד"ה אליהו), בעקבות דברי הגמרא:

"המוותר על דברי נביא, מנא ידע דאיענש?
– דיהב ליה אות.
– והא מיכה, דלא יהיב ליה אות ואיענש!
– היכא דמוחזק שאני. דאי לא תימא הכי, אברהם בהר המוריה – היכי שמע ליה יצחק? אליהו בהר הכרמל – היכי סמכי עליה ועבדי שחוטי חוץ? אלא היכא דמוחזק שאני" (פט ע"ב).

סוגייתנו אומרת שעברו על איסור שחוטי חוץ על פי אליהו הנביא משום שהיה מוחזק בנבואה. בתחילה הבינו התוספות שאליהו ציווה בשם ה'. אלא שהוקשה להם על כך מן הסוגיה ביבמות צ ע"ב, אשר ביקשה ללמוד מכאן שיש לחכמים כוח לעקור דבר מן התורה בקום עשה (ודחתה "מיגדר מילתא שאני"), ועל כן הציעו:

"בנביא שעשה מדעתו קא אמרה ברייתא דמיירי קרא. והא דבעי הכא איתחזק, היינו משום דכי איתחזק בנביאות סומכין עליו במה שהיה מבטיח לירידת אש ושוחטין על הבטחתו קדשים בחוץ, שבזכותו ובתפלתו תרד אש מהשמים, ויהיה מגדר מילתא בדבר, שיתקדש שמו של הקב"ה ברבים ויחזרו ישראל למוטב".

התוספות סבורים אף הם שמדובר בציווי שציווה הנביא מדעתו, וגם על ציווי כזה יש חובה לשמוע בקול הנביא וחיוב מיתה בידי שמים למי שאינו שומע (ועיין שם בהמשך דבריהם).

אמנם המנחת חינוך (שם אות א) סייג מעט את הדברים, והחזיר את המוקד לשמיעה לצו ה':

"נראה לי אף לדברי התוספות דמצוה לשמוע לו אפילו אם אומר מדעת עצמו, אם אינו שומע לו באומר מדעת עצמו אינו חייב מיתה בידי שמים, דפשטא דקרא כתיב 'והיה האיש אשר לא ישמע וגו' אשר ידבר בשמי אנכי אדרוש' וגו', נראה דוקא אם אומר בשם הקב"ה, אבל אם אומר מעצמו, נהי דמצות עשה איכא מ'אליו תשמעון', מכל מקום לא נענשו על זה".

ברם, דווקא העובדה שהחובה לשמוע בקול הנביא כה מובנת מאליה, ולכאורה יסודה הוא אותו יסוד המחייב אותנו בתורה ומצוות, מעוררת שאלה כבדת משקל: מה היחס בין קיום רצון הבורא לבין מצוות התורה. בהמשך דבריו שם הציג המנחת חינוך שאלה זו באופן מחודד: הרי משה רבנו היה גדול הנביאים, והוא מסר לנו את התורה, ואם כן, מדוע אין חיוב מיתה בידי שמים על ביטול כל מצוה בתורה, כדין המוותר על דברי נביא?

מקצת התשובות שהציעו האחרונים לשאלה זו אכן מניחות שיש זהות בסיסית בין מצוות התורה לבין ציווי נביא. המנחת חינוך עצמו מחדש שחיוב מיתה בידי שמים הוא רק במי שעובר על דברי הנביא מתוך לעג והעדר אמונה בדבריו, אך לא במי שיצרו תוקפו. ואילו הצפנת פענח (הובאו דבריו בהערות המהדיר על המנחת חינוך במהדורת מכון ירושלים, הערה ג) תירץ שהחיוב המיוחד לשמוע בקול נביא הוא רק בשומע מפי הנביא עצמו, ולא בשומע מפי שליח, ועל כן אין חיוב מיתה בביטול מצוות התורה; אך ייתכן שבימי משה כל מי שביטל מצוה מהתורה אכן התחייב מיתה בידי שמים (!). תשובה אפשרית אחרת היא שמבחינה עקרונית, כל הפרה של רצון ה' אכן מחייבת מיתה בידי שמים, אלא שמדובר בסטנדרט חמור, שאין העולם יכול להתקיים בו, ועל כן הבהירה התורה שאין היא גוזרת עונש זה על כל הפרה של מצוה (והשווה רש"י י ע"א, ד"ה מלקות).

ואולם, דומני שהאינטואיציה הטבעית של רבים מאתנו מכוונת למקום אחר, והוא: שהתורה אינה שופר גרידא לגילוי ציוויו של הקב"ה לעשות דבר מה. חסידים נוהגים לעתים לקנטר את יריביהם בטענה שאין הם יראים את הקב"ה, כי אם את השולחן ערוך. ברם, ייתכן שאכן יש הבדל מהותי בין קיום של גילוי ישיר של רצון הבורא לבין קיום מצוות התורה. התורה היא מערכת חוק שיצר הקב"ה והעניק לעולם; חוק זה הוא נצחי, "לא בשמים", והוא מלווה את העולם. אדם שאינו מקיים את מצוות התורה הוא עבריין. לעתים העבריינות קלה יחסית, כמו בביטול עשה; ולעתים היא חמורה ביותר, כמו בחילול שבת, שחייבים עליו סקילה. אך בכל מקרה, מדובר בעבריינות במסגרת החוק הא-לוקי, ולא בהפרת גילוי ישיר של רצונו.

כיוון כעין זה הציע הרב י"ד סולוביצ'יק בהספדו על דודו הגרי"ז סולוביצ'יק ("מה דודך מדוד", בתוך: דברי הגות והערכה, עמ' 66–67). הרב סולוביצ'יק טוען שהתורה היא סוג ייחודי של נבואה, ועל כן הגדיר הרמב"ם את האמונה בנבואה ואת האמונה בנבואת משה כשני עיקרי אמונה שונים. לדבריו, כאשר ציווה משה על בני ישראל לנסוע, לחנות או להביט בנחש – נחשב הדבר לציווי מפי נביא, ומי שהפר אותו התחייב, מן הסתם, מיתה בידי שמים. ואולם, כאשר מסר משה מצוה בתורה, השתלבה מצוה זו במערך החוק הנצחי של עולמנו, והפרתה היא הפרה של החוק, ולא הפרה של רצון ה' שנמסר ישירות בפי נביא.

ועדיין הדברים טעונים ליבון נוסף, ואשמח לשמוע הערות בנושא.

הרב שמואל שמעוני