mysql_error
לאתר ישיבת הר עציון
הפוך לאתר הבית דף קשר - בטאון הישיבה נקודת חיבור - בית המדרש לצעירים קשת - קול שידורי תורה מכללת הרצוג להכשרת מורים תורה ברשת - אתרי אינטרנט תורניים עיון בדף היומי

   זריחה:    
   סוזק"ש:  
   מנחה:  
   שקיעה:

זמני השבת:
    הד"נ: 
    יציאה:


שעון קיץ


הזמנים באדיבות kaluach

דף יומי:
   להצגת הדף
   הדף היומיומי
   דפי עזר
   שיעור מוקלט
   קצרדף להאזנה
   קצרדף להאזנה


 

דף יוםיומי

סנהדרין דף פח – דין זקן ממרא בתפילין

"אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא: אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים, ויש בו להוסיף, ואם הוסיף גורע; ואין לנו אלא תפילין אליבא דרבי יהודה" (פח ע"ב).

ראשונים ואחרונים האריכו בפירוש מימרה זו, ובפרט המילים "אליבא דרבי יהודה"; בביאור היחס בין המימרה הזאת ובין הברייתא לעיל פו ע"ב – פז ע"א, המונה רשימה ארוכה של תחומים שזקן ממרא חייב עליהם; וכן בביאור היחס בינה ובין שלוש הדעות המובאות בברייתא לעיל פז ע"א בדבר תחומי ההוראה שזקן ממרא חייב בהם (ראה הדף היומיומי אתמול). לא נסקור כאן את השיטות השונות – ראה (בין היתר) רש"י ד"ה ואליבא; תוספות ד"ה ואין; רמב"ם בפירוש המשנה ובהלכות ממרים פ"ג ה"ה ופ"ד הלכות א–ג, ובהשגת הראב"ד ובכסף משנה שם; טורי אבן ראש השנה כח ע"ב, ד"ה מצות. על כל פנים, אף אם מדובר בענף אחד מחיובי זקן ממרא, עולים ממנו כמה עקרונות הנוגעים לחומרת ההמראה.

מן הסוגיה ומדברי הראשונים עולה כי הקריטריון "יש בו להוסיף ואם הוסיף גורע" קשור גם לאיסור "בל תוסיף". מדוע ההוספה היא חומרה מיוחדת בדין זקן ממרא? כדי לבאר את הדבר, נעיין במחלוקת הראשונים בעניין ההוספות שמוסיפים חכמים.

בפרק ב מהלכות ממרים (ה"ט) הרמב"ם שואל: "הואיל ויש לבית דין לגזור ולאסור דבר המותר ויעמוד איסורו לדורות, וכן יש להן להתיר איסורי תורה לפי שעה, מהו זה שהזהירה תורה 'לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו' (דברים י"ג, א)?". תשובתו של הרמב"ם היא שבית הדין אכן מסתכן באיסור הוספה, ולכן עליו להגדיר בבירור שהתוספת אינה במדרגה של דין תורה:

"שלא להוסיף על דברי תורה ולא לגרוע מהן ולקבוע הדבר לעולם בדבר שהוא מן התורה, בין בתורה שבכתב בין בתורה שבעל פה. כיצד? הרי כתוב בתורה 'לא תבשל גדי בחלב אמו' (שמות כ"ג, יט; ל"ד, כו; דברים י"ד, כא) – מפי השמועה למדו שזה הכתוב אסר לבשל ולאכול בשר בחלב, בין בשר בהמה בין בשר חיה, אבל בשר העוף מותר בחלב מן התורה. אם יבוא בית דין ויתיר בשר חיה בחלב – הרי זה גורע. ואם יאסור בשר העוף ויאמר שהוא בכלל הגדי והוא אסור מן התורה – הרי זה מוסיף. אבל אם אמר: בשר העוף מותר מן התורה, ואנו נאסור אותו ונודיע לעם שהוא גזרה, שלא יבא מן הדבר חובה ויאמרו: העוף מותר מפני שלא נתפרש כך החיה מותרת שהרי לא נתפרשה, ויבא אחר לומר: אף בשר בהמה מותרת חוץ מן העז, ויבא אחר לומר: אף בשר העז מותר בחלב פרה או הכבשה שלא נאמר אלא אמו שהיא מינו, ויבא אחר לומר: אף בחלב העז שאינה אמו מותר שלא נאמר אלא 'אמו', לפיכך נאסור כל בשר בחלב, אפילו בשר עוף – אין זה מוסיף, אלא עושה סייג לתורה. וכן כל כיוצא בזה".

הראב"ד שם השיג בחריפות על דברים אלו. ואף הרשב"א (בחידושיו למסכת ראש השנה דף טז ע"א) העלה כיוון שונה:

"דלא אמרו התם דאיכא משום 'בל תוסיף' אלא במה שהוא מוסיף מדעת עצמו, כגון כהן שהוסיף ברכה משלו... אבל במה שעמדו חכמים ותקנו לצורך, אין כאן 'בל תוסיף', דכבר אמרה תורה 'על פי התורה אשר יורוך' (דברים י"ז, יא)".

אליבא דהרשב"א, איסור הוספה אינו שייך כלל בסנהדרין, וכל עצמו לא נאמר אלא ביחיד שאין בידיו הסמכות של בית הדין הגדול כ"עיקר תורה שבעל פה" וכעמוד ההוראה שממנו יוצא חוק ומשפט לכלל ישראל (ראה רמב"ם ריש הלכות ממרים). ובכן, יחיד שאינו רואה עצמו כפוף לבית הדין הגדול – הריהו חוטא, וחטאו גדול עוד יותר אם הוא זקן שממרה על פי בית הדין. ברם, חומרה מיוחדת יש בהוספה על דברי תורה, שכן מראית העין של 'התלהבות יתר' בעבודת השם ממחישה ביתר שאת את העדר הכפיפות לרצון השם יתברך, שפרשנותו נמסרה לחכמיו. זה טעמו של החיוב המיוחד שיש בהמראה באיסור הוספה דווקא.

אשר לתנאי "ואם הוסיף גורע", הדבר מתקשר לעניין "כל המוסיף גורע" שלמדנו לעיל כט ע"א. אמנם ברור שאיסור בל תוסיף אינו רק מחשש פן יביא הדבר לגריעה (ראה לדוגמה המשנה בזבחים דף פ ע"א), אך כאשר ההוספה גורעת (אם מצד עצמה אם משום דין צדדי, כמסקנת הסוגיה בעניין תפילין), הדבר ממחיש במיוחד שנטילת חירות מוגזמת מתוך שאיפה לרבות בעבודת השם אך פוגעת במחויבות היסודית שלנו כמצֻווים ועומדים.

ומה באשר לרמב"ם, הסבור שגם הממסד ההלכתי עצמו מוזהר בבל תוסיף? כיצד יבאר הוא את החומרה המיוחדת שיש בהמראה בדבר ש"יש בו להוסיף"? אכן, מפסקוֹ בעקבות סוגייתנו ניכר שהרמב"ם לא ראה בהוספה קריטריון מהותי בדין זקן ממרא, אלא סבר שזוהי הלכה מיוחדת מפי הקבלה, הנוגעת למצוַת תפילין בלבד:

"ואם לא תביא המחלוקת לידי כך [=לידי דבר שזדונו כרת] – הרי זה פטור, חוץ ממצות תפילין בלבד. כיצד? הורה להוסיף טוטפת חמישית בתפילין ויעשנה חמש טוטפות, הרי זה חייב; והוא שיעשה בתחילה ארבעה בתים כהלכתן זה ויביא חמישית וידבק בחיצון, שהבית החיצון שאינו רואה את האויר תמיד פסול. וחיוב זקן ממרא על דבר זה – הלכה מפי הקבלה" (הלכות ממרים פ"ד ה"ג).

ונחתום את דברינו בביאור המעניין שהציע האור שמח על אתר להלכה מיוחדת זו:

"מה שפסק רבינו דזקן ממרא בעי בדבר שזדונו כרת כו' לבד תפלין הוא ענין מושכל, שאם תבקש בכל המצות עשה לא תמצא עשה סתומה כזו, והמחלוקת בה היא סכנה לבטלה חלילה לגמרי ולעקור אותה מישראל ונמצאו בכלל האפיקורסים, הואיל דלא נזכר מנין הבתים ואופן עשייתם, והמצוה עצמה נכתבה במלות סתומים, שלשון טוטפות הוא מלשון הסתכלות, וכן מקום הנחתן, כל אלה לא באו בכתובים, והמחלוקת בה רב הנזק. לכן גם בדורות האחרונים נתרבו בה הספיקות בעוונותינו הרבים: סדרן, ופתוחות, וכן אם מניחין בחול המועד ועוד. ונמצא מה שפסק רבינו כפי המושכל".

לדבריו, מצוַת תפילין היא האבטיפוס של מצוה התלויה במסורת תורה שבעל פה, לפיכך חייבים על ההמראה בה, כדי למנוע ערעור של עמוד זה בתורת ישראל. לפי פרשנות זו, מלבד המסלול המרכזי בדין זקן ממרא – המתמקד, אליבא דהרמב"ם, בחומרת העבֵרות שההמראה עלולה לגרום להן – יש גם מסלול נוסף (הגם שיישומו המעשי מצומצם ביותר), שעיקרו בשמירה על מסורת תורה שבעל פה וסמכותה (ראה הדף היומיומי אתמול).

הרב שמואל שמעוני