mysql_error
לאתר ישיבת הר עציון
הפוך לאתר הבית דף קשר - בטאון הישיבה נקודת חיבור - בית המדרש לצעירים קשת - קול שידורי תורה מכללת הרצוג להכשרת מורים תורה ברשת - אתרי אינטרנט תורניים עיון בדף היומי

   זריחה:    
   סוזק"ש:  
   מנחה:  
   שקיעה:


שעון קיץ


הזמנים באדיבות kaluach

דף יומי:
   להצגת הדף
   הדף היומיומי
   דפי עזר
   שיעור מוקלט
   קצרדף להאזנה
   קצרדף להאזנה


 

דף יוםיומי

סנהדרין דף כ – משפט המלך

"רבי יוסי אומר: כל האמור בפרשת מלך – מלך מותר בו. רבי יהודה אומר: לא נאמרה פרשה זו אלא כדי לאיים עליהם" (ברייתא כ ע"ב).

רש"י מבאר ש"פרשת מלך" היא פרשת "משפט המלך" שאמר שמואל לעם כשביקשו מלך:

"וַיֹּאמֶר זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם אֶת בְּנֵיכֶם יִקָּח וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו וְרָצוּ לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ: וְלָשׂוּם לוֹ שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְלַחֲרֹשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ: וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם יִקָּח לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת וּלְאֹפוֹת: וְאֶת שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם הַטּוֹבִים יִקָּח וְנָתַן לַעֲבָדָיו: וְזַרְעֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם יַעְשֹׂר וְנָתַן לְסָרִיסָיו וְלַעֲבָדָיו: וְאֶת עַבְדֵיכֶם וְאֶת שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים וְאֶת חֲמוֹרֵיכֶם יִקָּח וְעָשָׂה לִמְלַאכְתּוֹ: צֹאנְכֶם יַעְשֹׂר וְאַתֶּם תִּהְיוּ לוֹ לַעֲבָדִים" (שמ"א ח', יא–טז).

והקשו התוספות (ד"ה מלך): אם אכן מלך מותר בכל האמור בפרשה זו, למה נענש אחאב על לקיחת כרם נבות היזרעאלי (מל"א כ"א)? התוספות מביאים כמה תירוצים, ואנו נתמקד בתירוץ הראשון:

"ויש לומר דבפרשת המלך כתיב 'יקח ונתן לעבדיו' – ולא לעצמו".

משמעותו של דיוק זה היא שהדברים המנויים במשפט המלך אינם זכויות של המלך, כי אם סמכויות שניתנו לו כדי שיוכל להנהיג את העם.

ייתכן שבעניין זה יש חילוק בין משפט המלך שבישראל ובין דינא דמלכותא. הר"ן מבאר בפירושו למסכת נדרים (כח ע"א, ד"ה במוכס העומד מאליו) שהלכת "דינא דמלכותא דינא" מושתתת על הבעלות שיש למלך על הארץ (ראה עיוננו למסכת בבא בתרא דף נה), ולפיכך אין היא נוהגת בארץ ישראל, שנתחלקה לעם ישראל כולו, ואינה בבעלותו של המלך. ובכן, משפט המלך אינו זכות, אלא סמכויות.

ושמא נוכל לתרץ בכך את תמיהתו של הר"ן על המשנה. הר"ן תמה: מדוע הובא במשנתנו הדין שאין המלך מוציא למלחמת הרשות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד? הרי המשנה מתארת את מעלותיו של המלך, ודין זה אינו אלא מגבלה עליו! מכוח קושיה זו הסיק הר"ן שאין בית הדין יכול למנוע את המלך מיציאה למלחמה, והוא חייב לקיים את החלטתו. ברם, על פי דרכנו, המשנה אינה מונה את מעלות המלך וזכויותיו, כי אם את תחומי אחריותו, דהיינו את התחומים שיש לו בהם סמכות; לכן הדגישה המשנה שמלחמות הרשות הן אמנם בתחום אחריותו של המלך, אך גם באחריות בית הדין הגדול, ולכן בתחום זה יש למלך ולסנהדרין סמכות משותפת.

כך יובן ביתר עמקות גם ביאורה של הגמרא לאזכור הכפול – בפרק ראשון ובפרק שני – של דין יציאה למלחמת הרשות:

"תנינא חדא זימנא: אין מוציאין למלחמת הרשות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד!
- איידי דתנא כל מילי דמלך, תנא נמי: מוציאין למלחמת הרשות".

בפרק הראשון נידונות סמכויותיו של בית הדין; בפרק השני נידונות סמכויותיו של המלך. מאחר שהסמכות להוציא למלחמת הרשות היא סמכות משותפת למלך ולבית הדין, הובאה הלכה זו פעמיים.

הרב ברוך וינטרוב