!!
 
לאתר ישיבת הר עציון
הפוך לאתר הבית דף קשר - בטאון הישיבה נקודת חיבור - בית המדרש לצעירים קשת - קול שידורי תורה מכללת הרצוג להכשרת מורים תורה ברשת - אתרי אינטרנט תורניים עיון בדף היומי

   זריחה:    
   סוזק"ש:  
   מנחה:  
   שקיעה:

זמני השבת:
    הד"נ: 
    יציאה:


שעון קיץ


הזמנים באדיבות kaluach

דף יומי:
   להצגת הדף
   הדף היומיומי
   דפי עזר
   שיעור מוקלט
   קצרדף להאזנה
   קצרדף להאזנה


 

דף יוםיומי

בבא בתרא דף קלח – שתק ולבסוף צווח במתנת בריא ובמתנת שכיב מרע

בדפים קלז ע"ב וקלח ע"א אנו מוצאים שני דינים שאין ברור היחס ביניהם. מצד אחד מובאת מימרה של רב יהודה בשם שמואל:

"אמר רב יהודה אמר שמואל: הכותב נכסיו לאחר, ואמר הלה 'אי אפשי בהן' – קנה, ואפילו עומד וצווח".

רבי אבא בר ממל מבאר שמדובר בשותק מתחילה ולבסוף צווח, אך אם הזוכה צווח מלכתחילה שאין רצונו בנכסים אלו, אין הוא קונה אותם.

מצד שני:

"אמר רב נחמן בר יצחק: זיכה לו על ידי אחר ושתק ולבסוף צווח – באנו למחלוקת רבן שמעון בן גמליאל ורבנן".

לדעת תנא קמא זכה, ולדעת רבן שמעון בן גמליאל הזכייה בטלה. וביאר רבי יוחנן שהמחלוקת היא דווקא בזיכה לו על ידי אחר.

רשב"ם הבין שמדובר בשתי מציאויות שונות. רב יהודה מדבר בקניין שנמסר לזוכה עצמו, ולכן אם בתחילה קיבל את השטר ולא מחה – סימן שלא התנגד, וההתנגדות נולדה רק לאחר מכן. אצל רב נחמן בר יצחק, לעומת זאת, הנותן זיכה את השטר על ידי אחר, ובאותה שעה שתק הזוכה; אך לאחר מכן, כשביקשו למסור את השטר לידיו, התחיל לצווח. במצב כזה יש מקום לומר שהשתיקה בתחילה אינה מלמדת על הסכמה, "אלא להכי שתק, דגנאי היא לצווח כל זמן שלא הגיע מתנה לידו" (רשב"ם קלח ע"א, ד"ה הוכיח סופו).

אמנם מן הרמב"ם נראה שחילק אחרת. זה לשון הרמב"ם בהלכות זכייה ומתנה (פ"ד ה"ג):

"זיכה לו על ידי אחר, וכששמע המקבל שתק, ואחר כך צווח ואמר 'איני מקבלה' – הרי זה ספק אם זה ששתק כבר רצה וזה שחזר וצווח חזר בו, או ששתק מפני שעדיין לא הגיע לידו כלום, וזה שצווח הוכיח סופו על תחלתו".

כלומר הוא אינו מכריע במחלוקת התנאים. ואולם, להלן בפרק ט (הלכות יג–יד) הוא פוסק:

"שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחד, ואמר הלה 'איני רוצה בהן' – לא קנה. שתק ואחר כך צוח – קנה, שדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין הן, וכיון ששתק אינו יכול לחזור בהן".

מפסקי הרמב"ם עולה כי הבין שהמימרה של רב יהודה עוסקת בשכיב מרע [ועיין רשב"ם דף קלז ע"ב ד"ה ה"ג, שמוחק את המילה "כל", וכנראה היו שגרסוה], ואילו רב נחמן בר יצחק עוסק בדין זכין במתנת בריא. מה סברת החילוק? הרמב"ם עצמו מנמק: "שדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין הן"; ונראה שכוונתו כי יש הבדל בין המנגנון של דין זכין לבין המנגנון של מתנת שכיב מרע. כיצד?

לפי דברי רב נחמן להלן דף קמז ע"ב, חכמים תיקנו לשכיב מרע יכולת להקנות באמירה בעלמא, כדי שלא תיטרף דעתו ברגעיו האחרונים מחמת חוסר-יכולתו להקנות (על יסוד דין מתנת שכיב מרע ראה הדף היומיומי לדף קמז). במתנת שכיב מרע הקונה אינו אלא מושפע, ואין הוא משתתף פעיל בקניין. אמנם חכמים אִפשרו לו להתנגד אקטיבית לקניין, אך אם בחר שלא לעשות כן, ושתק כשנודע לו על כך, חלה ההקנאה מדין מתנת שכיב מרע, שדבריו ככתובים וכמסורים. ואף אם התברר לנו למפרע שלא היה מעוניין בקניין, אין הדבר מעלה ואינו מוריד. דין זכין, לעומת זאת, מבוסס על שליחות: המזכה הוא שליחו של הזוכה (ראה כתובות יא ע"א, תוספות ד"ה מטבילין); לכן אם מתברר – ואפילו למפרע – שאין דעת הזוכה נוחה מן הזכייה, נמצא שלא הייתה כאן שליחות, ולא זכה.

הרב ברוך וינטרוב