mysql_error
לאתר ישיבת הר עציון
הפוך לאתר הבית דף קשר - בטאון הישיבה נקודת חיבור - בית המדרש לצעירים קשת - קול שידורי תורה מכללת הרצוג להכשרת מורים תורה ברשת - אתרי אינטרנט תורניים עיון בדף היומי

   זריחה:    
   סוזק"ש:  
   מנחה:  
   שקיעה:


שעון קיץ


הזמנים באדיבות kaluach

דף יומי:
   להצגת הדף
   הדף היומיומי
   דפי עזר
   שיעור מוקלט
   קצרדף להאזנה
   קצרדף להאזנה


 

דף יוםיומי

בבא בתרא דף קלד – בעל שאמר גירשתי את אשתי ודין פלגינן דיבורא

סוגייתנו (קלד ע"ב) דנה אם אפשר לקבל עדות שמקצתה אינו נאמן עלינו. הגמרא מחלקת. כאשר העדות היא על שני גופים, והמעיד נאמן על אחד מהם ואינו נאמן על השני, חל דין "פלגינן דיבורא", ומקבלים את מקצת העדות שלגביו העד נאמן: "'איש פלוני בא על אשתי' – הוא ואחר מצטרפין להורגו... ולא להורגה". אך כאשר העדות היא על גוף אחד, אלא שהעד אינו נאמן על מקצת הזמן שהעדות מדברת עליו (כגון בעל שאמר "גירשתי את אשתי לפני שלושים יום", שהרי נאמן הבעל לומר "גירשתי את אשתי" להבא, אך לא למפרע), נחלקו האמוראים (רב מארי ורב זביד) אם פלגינן דיבורא או שמא כל העדות נדחית.

והקשה ר' עקיבא איגר בחידושיו על הש"ס כאן (ושאלה דומה מופיעה בתוספות הרי"ד): הרי האומר "זה בני", נאמן להורישו רק נכסים שנפלו לו קודם מיתה, מיגו שיכול לתתם במתנה, אך אינו נאמן להורישו נכסים שנפלו לו לאחר מיתה (ראה רשב"ם ד"ה ליורשו פשיטא); ומדוע אין אומרים שמכיוון שאינו נאמן על נכסים שנפלו לו לאחר מיתה, אינו נאמן גם על נכסים שנפלו לו קודם מיתה? הרי הבן הוא גוף אחד!

ונראה שיש שתי דרכים ליישב את קושייתו:

א. יש הבדל בין הבעיה בנאמנות האב להעיד על בנו שיירש נכסים שייפלו לאחר מיתה ובין הבעיה בנאמנות הבעל להעיד למפרע על גירושי אשתו. לגבי ירושת הבן, אין כאן חוסר נאמנות ממש; הבעיה בנאמנותו של האב להוריש נכסים שייפלו לו לאחר מיתה אינה חשש שקר, אלא פשוט שאין די בעדותו להוציא ממון (דומיא דעד אחד). אבל העד עצמו נאמן, ועל כן אין סיבה לפסול את חלקה הראשון של העדות, המבוסס על מיגו שבידו ליתן לו את נכסיו במתנה. לעומת זאת, בעל שאמר "גירשתי את אשתי" פסול מחשש שקר ממש – וכדברי הריטב"א, שחוששים שמא בא לחפות על זנותה תחתיו – על כן לא נוכל להאמינו גם להבא אם נקטינן שבגוף אחד לא פלגינן דיבורא.

ב. אף על פי שהבן הוא גוף אחד, פלגינן דיבורא, מפני שהנכסים הם גופים מוחלקים. לפי תירוץ זה, מוקד החילוק בין חד גופא לבין תרי גופי אינו באישים שהעדות מוסבת עליהם, כי אם בנפקותות שלה. בדינו של רבא ("איש פלוני בא על אשתי") יש לעדות שתי נפקותות נפרדות: עונש לאישה ועונש לבועל. גם בעדות "זה בני" ניתן להבחין בין נפקותה לירושת נכס אחד (שנפל קודם מיתה) לבין נפקותה לירושת נכס אחר (שנפל לאחר מיתה). לפיכך נחשבים מקרים אלו כתרי גופי. לעומת זאת, ב"גירשתי את אשתי" אין להבחין בין הנפקותות להבא ולמפרע: או שהאישה מגורשת או שאינה מגורשת. כמובן, לפי הסבר זה, חילוק הזמנים אינו נחשב לחילוק גופים.

הרב ברוך וינטרוב