mysql_error
לאתר ישיבת הר עציון
הפוך לאתר הבית דף קשר - בטאון הישיבה נקודת חיבור - בית המדרש לצעירים קשת - קול שידורי תורה מכללת הרצוג להכשרת מורים תורה ברשת - אתרי אינטרנט תורניים עיון בדף היומי

   זריחה:    
   סוזק"ש:  
   מנחה:  
   שקיעה:


שעון קיץ


הזמנים באדיבות kaluach

דף יומי:
   להצגת הדף
   הדף היומיומי
   דפי עזר
   שיעור מוקלט
   קצרדף להאזנה
   קצרדף להאזנה


 

דף יוםיומי

בבא בתרא דף קכו – תנאי על ירושה האמורה בתורה

"האומר: 'איש פלוני בני בכור לא יטול פי שנים', 'איש פלוני בני לא יירש עם אחיו' – לא אמר כלום, שהתנה על מה שכתוב בתורה" (משנה קכו ע"ב).

הגמרא מביאה מחלוקת תנאים בדין מתנה על מה שכתוב בתורה: לדעת רבי מאיר, אין תנאי כזה חל לעולם, ואילו רבי יהודה סבור כי התנאי חל בדברים שבממון. ואולם, הגמרא מחדשת כי הכול מודים בדין משנתנו, שאין האב יכול לשלול מאחד מבניו את חלקו בירושה, מפני שהבן אינו מוחל על הפסדו.

דברי הגמרא נראים קשים: רבי יהודה אומר כי המתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון, תנאו קיים, ולא שהמפסיד יכול למחול – משמע שהתנאי הוא שמועיל, ולא המחילה. אם כן, מדוע תלתה הגמרא את שיטתו במחילה?

הרשב"א (כתובות נו ע"א, ד"ה הרי זו) הבין כי תוכן התנאי שרבי יהודה נותן לו תוקף הוא שחברו אכן ימחל על המגיע לו. לפי הבנה זו, יסוד דינו של רבי יהודה הוא שממון ניתן למחילה, ולכן אין כאן שום התנגשות עם דין התורה.

אמנם אם נבין שדברי הגמרא "הכא לא קא מחיל" אינם הערכה עובדתית שהבן אינו מוחל, כי אם קביעה הלכתית שאין הוא יכול למחול, ייפתח בפנינו פתח להבנה אחרת בחילוק שבדינו של רבי יהודה.

ייתכן שחידושו של רבי יהודה, כי המתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים, מיוסד על ההנחה שבדיני ממונות דברי התורה הם מעין 'בררת מחדל', כלומר הם נוהגים כל עוד לא הוחלט אחרת. זהו ההסבר למקום הנכבד שיש למנהג המדינה בהלכה, ובניסוחו החריף של הירושלמי (בבא מציעא פ"ז ה"א): "המנהג מבטל את ההלכה".

האפשרות למחול עשויה להיות אבן בוחן לשאלה אם דין מסוים הוא 'בררת מחדל' או הלכה שהתורה רואה בה ערך בפני עצמו. לדוגמה: לווה אינו יכול למחול למַלווה ולתת לו ריבית, והסיבה ברורה: התורה לא רק 'פטרה' את הלווה מנתינת ריבית – היא אוסרת ומגנה את התופעה (ראה בבא מציעא דף סא ע"א, ובדף היומיומי שם ושם דף סב). אם כן, ההלכה שלא ניתן למחול על ירושה מלמדת שירושה אינה זכות ממונית בעלמא, כי אם הלכה המקיימת ערך; על כן אין היא כשאר דברים שבממון, שלדעת רבי יהודה תנאי תופס בהם, אלא היא דומה לאיסורים, שלא ניתן להתנות עליהם.

אחרונים רבים תמהו על נימוקו של הרמב"ם לדין משנתנו:

"אין אדם יכול להוריש למי שאינו ראוי ליורשו ולא לעקור הירושה מן היורש, אף על פי שזה ממון הוא, לפי שנאמר בפרשת נחלות 'והיתה לבני ישראל לחוקת משפט' (במדבר כ"ז, יא) – לומר שחוקה זו לא נשתנה ואין התנאי מועיל בה" (הלכות נחלות פ"ו ה"א).

מדוע הביא הרמב"ם מעין גזרת הכתוב, ולא את דברי הגמרא שהבן אינו מוחל?! על פי דברינו לעיל, נראה שכוונת הרמב"ם לבאר את עומק דברי הגמרא. הבן אינו מוחל – וגם אינו יכול למחול – מפני שדיני ירושה הם בגדר 'חוקה': אין הם זכויות ממוניות גרידא, כי אם חוקים, לפיכך אין מחילה או תנאי מועילים בהם.

[עצם השאלה אם אפשר למחול על ירושה נתונה במחלוקת ראשונים ריש פרק הכותב (כתובות פג ע"ב), ובעיקר בבעל המאור ובמלחמות שם (מב ע"א מדפי הרי"ף). להרחבה נוספת ראה אנציקלופדיה תלמודית, ערך ירושה, כרך כה טורים רנא–רנב.]

הרב ברוך וינטרוב