mysql_error
לאתר ישיבת הר עציון
הפוך לאתר הבית דף קשר - בטאון הישיבה נקודת חיבור - בית המדרש לצעירים קשת - קול שידורי תורה מכללת הרצוג להכשרת מורים תורה ברשת - אתרי אינטרנט תורניים עיון בדף היומי

   זריחה:    
   סוזק"ש:  
   מנחה:  
   שקיעה:


שעון קיץ


הזמנים באדיבות kaluach

דף יומי:
   להצגת הדף
   הדף היומיומי
   דפי עזר
   שיעור מוקלט
   קצרדף להאזנה
   קצרדף להאזנה


 

דף יוםיומי

בבא בתרא דף מא – עדות מגורי מוכר יום אחד ודין "טענינן"

במשנה בדף מא ע"א אנו למדים: "כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה", זאת אומרת: כדי שלחזקת ג' שנים תהיה משמעות, המחזיק חייב לטעון בוודאות שהנכס הגיע לידיו כדין.

בעמוד ב אנו למדים כי לא תמיד די בטענה שהבית נקנה: הטענה צריכה להסביר כיצד הגיע הבית מהמרא קמא למחזיק, ואם המחזיק קנה את הבית שלא מן המרא קמא, הרי זו חזקה שאין עמה טענה. אמנם רבי חייא מחדש שאם יש למחזיק עדים שראו כי המוכר דר בבית יום אחד, אין המחזיק צריך לטעון כי ידוע לו בוודאות שאותו מוכר אכן קנה מהמרא קמא, ובית הדין ישלים עבורו את הטענה הזאת מדין "טוענין ללוקח וטוענין ליורש" (לעיל כג ע"א).

אם קיים מנגנון של "טענינן" – מדוע דרושה עדות על מגורי המוכר יום אחד? נחלקו הראשונים בדבר.

הרמב"ן (ד"ה הא דאמר ליה) מסביר שאם אין עדים שהמוכר גר בבית יום אחד לכל הפחות, הטענה כי קנה את הבית מהמרא קמא נראית בלתי-אמינה, ועל כן אין כאן דין "טענינן".

היד רמ"ה (סימן קי"ח) מפרש אחרת. לדעתו, טוענים ללוקח דווקא, ובלא עדות שהמוכר דר בבית יום אחד, אין המחזיק נחשב לוקח. אין זה נימוק הסתברותי אלא נימוק פורמלי: מי שלא דר בבית אפילו יום אחד אינו מוגדר מוכר לעניין "טענינן", ולכן הקונה ממנו אינו נחשב לוקח.

צעד נוסף בכיוון זה צעד הראב"ד (הובאו דבריו בחידושי הרמב"ן על אתר). לדעתו, מלבד העדות על מגורי המוכר בבית, המחזיק צריך להביא עדים שקנה מאותו מוכר. וטעמו: כמו הרמ"ה, גם הראב"ד סבור שאין טוענין אלא ללוקח, אבל לדעתו אין המחזיק חשוב לוקח עד שיביא ראיה שקנה מהמוכר.

הרמב"ן חולק במפורש על הראב"ד וקובע כי טענינן לבעל דין כל דבר שעשוי להיות נכון.

ונראה שלפנינו מחלוקת יסודית בגדר "טענינן". הרמ"ה והראב"ד מבינים שמדובר בטענה של ממש שבית דין טוענים עבור המחזיק. אף שבדרך כלל אין בית הדין אמור לסייע למידיינים, תיקנו חכמים תקנה מיוחדת על מנת לסייע ללוקח וליורש להגן על הנכס, שהידע שלהם על עברו מוגבל מטבעו. הרמב"ן, לעומתם, הבין ש"טענינן" אינו טענה של ממש עבור בעל הדין, אלא מעין ספק אפשרי שבית הדין מעלה; לכן אין צורך במעמד פורמלי ומוכח של לוקח או של יורש, ודי באפשרות סבירה שהנכס הגיע לידי המחזיק בדרך חוקית אך הוא אינו יכול לתאר אותה בוודאות.

[למחלוקת הראשונים הזאת יש משמעות למעמד הטענה שה"טענינן" יוצר: לפי הרמב"ן זוהי טענת שמא, ואילו לפי הרמ"ה – טענת ברי. דבר זה עשוי להשפיע על השאלה איזו טענה צריכה להתלוות לחזקת ג' שנים בכלל, ואכמ"ל.]

הרב ברוך וינטרוב