mysql_error
לאתר ישיבת הר עציון
הפוך לאתר הבית דף קשר - בטאון הישיבה נקודת חיבור - בית המדרש לצעירים קשת - קול שידורי תורה מכללת הרצוג להכשרת מורים תורה ברשת - אתרי אינטרנט תורניים עיון בדף היומי

   זריחה:    
   סוזק"ש:  
   מנחה:  
   שקיעה:

זמני השבת:
    הד"נ: 
    יציאה:


שעון קיץ


הזמנים באדיבות kaluach

דף יומי:
   להצגת הדף
   הדף היומיומי
   דפי עזר
   שיעור מוקלט
   קצרדף להאזנה
   קצרדף להאזנה


 

דף יוםיומי

בבא בתרא דף יב – חלק בכור וחלק פשוט יהבינן ליה אחד מצרא

"אמר רב הונא בריה דרב יהושע: פשיטא, חלק בכור וחלק פשוט – יהבינן ליה אחד מצרא... ההוא דזבן ארעא אמצרא דבי נשיה, כי קא פלגו אמר להו: פליגו לי אמצראי; אמר רבה: כגון זה כופין על מדת סדום..." (יב ע"ב).

התוספות (ד"ה חלק) מעירים כי זכותו של הבכור לקבל את חלקו הכפול בנתח אחד אינה מבוססת על כפייה על מידת סדום אלא על ילפותא מיוחדת, כמבואר בהמשך המסכת: "הכתיב 'פי שנים' (דברים כ"א, יז))! ההוא למיתבא ליה אחד מצרא" (קכד ע"א).

הריצב"א (הובאו דבריו בתוספות ד"ה כגון) הבין שהילפותא דרושה משום שהכלל "כופין על מידת סדום" הוא מדרבנן בלבד. אמנם משתמעת מדבריו הסתייגות מסוימת:

"דהא דאמר רבה 'כופין', לא מדין תורה קאמר, דבדין היה יכול למחות שכנגדו, דאיכא קפידא ברוחות".

הווה אומר: גם מדין תורה ניתן למחות כנגד ההצמדה רק כשיש למוחה טענה עניינית, כגון שהוא מעדיף קרקע מרוח זו, אך לא ניתן למחות בלי שום הצדקה. חכמים הרחיבו יסוד זה וקבעו שגם כאשר יש קפידא ברוחות, עדיין יש בהתנגדות להצמדה משום מידת סדום, וכופין עליה.

הגישות שהובאו בתוספות לפני דעת הריצב"א נקטו, כפי הנראה, שדין "כופין על מידת סדום" הוא דאורייתא. המקור לדין שכזה יכול להיות יסוד כגון "ועשית הישר והטוב" (דברים ו', יח), אם כי הדבר אינו פשוט. בדף היומיומי למסכת בבא מציעא דף קח הזכרנו את דברי המגיד משנה (סוף הלכות שכנים, על פי פירוש הרמב"ן לדברים שם):

"ועניין דין בן המצר הוא שתורתנו התמימה נתנה בתקון מדות האדם ובהנהגתו בעולם כללים באמירת 'קדושים תהיו' (ויקרא י"ט, ב), והכוונה כמו שאמרו ז"ל: קדש עצמך במותר לך, שלא יהא שטוף אחר התאוות. וכן אמרה 'ועשית הישר והטוב' (דברים ו', יח), והכוונה שיתנהג בהנהגה טובה וישרה עם בני אדם. ולא היה מן הראוי בכל זה לצוות פרטים, לפי שמצות התורה הם בכל עת ובכל זמן ובכל ענין, ובהכרח חייב לעשות כן, ומדות האדם והנהגתו מתחלפת לפי הזמן. והאישים והחכמים ז"ל כתבו קצת פרטים מועילים נופלים תחת כללים אלו, ומהם שעשו אותם בדין גמור ומהם לכתחילה ודרך חסידות, והכל מדבריהם ז"ל".

מדברי התוספות משתמע כי לא זו בלבד שהעיקרון הכללי הוא מדאורייתא, אלא אף הקונקרטיזציה שלו לעניין כפייה על התנגדות לחלוקה היא דין דאורייתא, עד כדי כך שיש צורך להסביר מדוע דרושה ילפותא ללמד ששני חלקיו של הבכור יינתנו ביחידה אחת.

הבה נעיין עתה באחד ההסברים שהוצעו בתוספות לצורך בילפותא המיוחדת הזאת:

"דבכור 'מתנה' קרייה רחמנא, כדאמר ביש נוחלין (קכד ע"א) דכתיב 'לתת לו פי שנים' (דברים כ"א, יז), ואין לכוף את הנותן".

כאשר אדם נותן מתנה לחבירו, לא ניתן לכפותו על מידת סדום (כשם שברור שאין דינא דבר מצרא נוהג במי שקיבל קרקע במתנה מחברו). אמנם כאן מדובר במתנה שהתורה כופה לתתהּ, אך עדיין היא מתנה. אלא שיש לשאול: מי הוא שנותן מתנה לבכור? לכאורה זהו האב, שנותן לראשית אונו חלק משמעותי במיוחד בנחלתו – ואם כן, אין האחים בגדר נותני מתנה שזכאים להגנה מכפייה על מידת סדום!

ייתכן אפוא שדברי התוספות מחזקים הבנה שונה בדבר זהותו של נותן המתנה, הבנה שהציע בעל נתיבות המשפט (סימן רע"ח ס"ק ט):

"דחלק בכורה הוא בחיוב על היורשים, דרחמנא חייביה להיורשים ליתן מתנה זו להבכור".

לפי דבריו, מלבד היותו ראשית אונו של האב, הבכור הוא גם בכיר הבית, ושאר האחים מצווים לבצר את מעמדו הזה ולתת לו חלק נוסף בנחלה. מאחר שמדובר במתנה שהם נותנים לו, "אין לכוף את הנותן", ועל כן יש צורך בילפותא מיוחדת שהבכור מקבל את ירושתו בחלק אחד.

אמנם ר' מאיר שמחה מדווינסק (בעל האור שמח) העלה בחידושיו לסוגייתנו כי אף להסוברים שהמתנה היא מן האב, אין לכוף את האחים, לפי שהם יורשים את זכותו ואת כוחו. בעזרת ה', כשנזכה ונגיע לפרק יש נוחלין, נוסיף להעמיק בהבנת דין ירושת הבכור (ראה הדף היומיומי לדף קיא ולדף קכד).

הרב שמואל שמעוני