mysql_error
לאתר ישיבת הר עציון
הפוך לאתר הבית דף קשר - בטאון הישיבה נקודת חיבור - בית המדרש לצעירים קשת - קול שידורי תורה מכללת הרצוג להכשרת מורים תורה ברשת - אתרי אינטרנט תורניים עיון בדף היומי

   זריחה:    
   סוזק"ש:  
   מנחה:  
   שקיעה:


שעון קיץ


הזמנים באדיבות kaluach

דף יומי:
   להצגת הדף
   הדף היומיומי
   דפי עזר
   שיעור מוקלט
   קצרדף להאזנה
   קצרדף להאזנה


 

דף יוםיומי

בבא קמא דף קטו – היה טעון כדי יין וכדי שמן וראה שהן משתברות

"הרי שהיה טעון כדי יין וכדי שמן וראה שהן משתברות, לא יאמר: הרי זה תרומה ומעשר על פירות שיש לי בתוך ביתי; ואם אמר – לא אמר כלום" (קטו ע"ב).

יין העומד להישפך – מדוע אי אפשר לעשותו תרומה? ר' אלחנן וסרמן (קובץ שיעורים אות ט) הבין שהבעיה היא שהיין אינו ברשותו: כשם שלשיטת רבי יוחנן (לעיל סט ע"א), אין אדם יכול להקדיש דבר שנגזל ממנו, לפי שאינו ברשותו, כך גם אין הוא יכול לעשותו תרומה.

ואולם, הקובץ שיעורים עצמו מעיר שהגדרת המקרה שלפנינו כדבר שאינו ברשותו אינה מובנת מאליה, שכן היא תלויה לכאורה במחלוקת ראשונים גדולה בגדר דין זה. הראשונים נחלקו בעניין גזלן שהודה, והוא מעוניין להשיב את החפץ, אך החפץ עודנו בידו. לדעת בעל המאור (יח ע"א מדפי האלפס), במצב זה הבעלים כבר יכול להקדיש את החפץ, משום שכעת הגזלן משמש כשומר עבורו, ומסתבר ששמירת החפץ על ידי אחר אינה מגדירה אותו כאינו ברשות הבעלים (מלבד לפי גישה חריגה העולה מדברי רש"י דף ע ע"א, ד"ה משום). הרמב"ן במלחמותיו (שם) חלק על בעל המאור וטען שגם כאשר הגזלן מעוניין להשיב את הגזלה, אין הוא דומה לשומר, משום שקנייני הגזלה (דהיינו הזכויות המשפטיות שקנה הגזלן במעשה הגזלה) אינם פוקעים עד שישוב החפץ לבעליו. ונראה שנחלקו בגדר דבר שאינו ברשותו: לדעת בעל המאור, דין זה מבוסס על העדר השליטה המציאותי של הבעלים בחפץ שלו, ואילו הרמב"ן מבסס אותו על הזכויות הקנייניות שאבדו לבעלים ועברו לגזלן. יין שעומד להישפך יצא, ללא ספק, משליטת בעליו, אך אין בו שום קנייני גזלה; כיצד, אם כן, ניתן להגדירו כדבר שאינו ברשותו לדעת הרמב"ן?

והשיב הגר"א וסרמן, שאף הרמב"ן מודה שחפץ שמבחינה מציאותית אין לבעליו שליטה בו, נחשב דבר שאינו ברשותו, וזה מתבטא בסוגייתנו; אלא שלדעת הרמב"ן יש גם דין אחר בדבר שאינו ברשותו, המבוסס על קניינו החלקי של הגזלן בחפץ, ודין זה בא לידי ביטוי כאשר הגזלן רוצה להשיב את הגזלה [בביאור שני דינים אלו, משמעויותיהם והשלכותיהם האריך הגאון ר' שלמה פישר שליט"א בספרו בית ישי, סימן צ"ג].

ברם, דומה שלפחות באשר לאחד מן הראשונים מבית מדרשו של הרמב"ן, הלוא הוא הריטב"א, אין ביאורו של הגר"א וסרמן נכון. הריטב"א (בבא מציעא לד ע"א, ד"ה א"ד) סבור שאבדתו של אדם אינה נחשבת דבר שאינו ברשותו, והוא יכול למכרה ולהקדישה; נמצאנו למדים שלדעתו, רק אבדן חלקי של הזכויות המשפטיות בחפץ מגדיר אותו כ'אינו ברשותו', אך לא העדר שליטה בו. כיצד, אם כן, יבאר הריטב"א את סוגייתנו?

מסתבר שאין כל הכרח לפרש את סוגייתנו על פי הדין (השנוי במחלוקת) של דבר שאינו ברשותו. רש"י כתב על היין שנשפך ש"כיון דלאיבוד אזל, לית בהו זכייה, והפקירא הוא": לא רק הבעלים איבדו את השליטה ביין; היין הולך לגמרי לאבדון, ועל כן הוא מוגדר כהפקר. אין זה 'דבר שאינו ברשותו', אלא 'דבר שאינו שלו', שכן מה שמופקע משליטה אנושית, מופקע מגדר בעלות משפטית (עיקרון זה מתבטא עוד בכמה סוגיות אחרות, שלא כאן המקום להאריך בהן).

[לכיוון אפשרי (לפחות אפריורי) אחר בביאור הברייתא עיין פני יהושע על אתר.]

הרב שמואל שמעוני