mysql_error
לאתר ישיבת הר עציון
הפוך לאתר הבית דף קשר - בטאון הישיבה נקודת חיבור - בית המדרש לצעירים קשת - קול שידורי תורה מכללת הרצוג להכשרת מורים תורה ברשת - אתרי אינטרנט תורניים עיון בדף היומי

   זריחה:    
   סוזק"ש:  
   מנחה:  
   שקיעה:


שעון קיץ


הזמנים באדיבות kaluach

דף יומי:
   להצגת הדף
   הדף היומיומי
   דפי עזר
   שיעור מוקלט
   קצרדף להאזנה
   קצרדף להאזנה


 

דף יוםיומי

בבא קמא דף קיא – אכלוה יתומים לאחר ייאוש

המשנה בתחילת הפרק האחרון של המסכת (דף קיא ע"ב) מלמדת כי מי שגזל ומת, בניו פטורים מלשלם. ונחלקו האמוראים אם פטורים מלשלם דווקא אם אכלו או גם כשהגזֵלה קיימת.

על הדעה שהבנים פטורים רק אם אכלו, הקשו הראשונים (הרשב"א כאן והראב"ד בדף קיב ע"א) – ממה נפשך: אם קנו הבנים את הגזֵלה – מדוע הם חייבים להשיבה, גם אם היא בעין? ואם לא קנאוה – למה לא ישלמו על אכילתם לכל הפחות כמו שנהנו (כדלהלן קיב ע"א: "הניח להם אביהם פרה שאולה... כסבורים של אביהם היא וטבחוה ואכלוה, משלמין דמי בשר בזול")?

הרשב"א תירץ שלאחר הייאוש הפרה "קנויה ושאינה קנויה": קנויה – שחוזרת לבעליה; ואינה קנויה – שאם אכלוה, אינם משלמים דמי הנאתם. מה סברתו? הקהילות יעקב (סימן לח) מבאר זאת על ידי הסבר יסודי בדין ייאוש בעלים. לדבריו, הייאוש אינו פוגע בבעלות על החפץ, אלא בערכו הממוני לגבי בעליו: החפץ עדיין שייך לבעליו, אך מאחר שהלה נתייאש ממנו, שוב אין הוא שווה לגביו כלום. על פי זה, מובן מדוע אין היתומים חייבים לשלם על ההנאה: מאחר שהיתומים לא חיסרו את הבעלים ממון, אלא רק השתמשו בחפץ ששייך לו, הרי זה כעין 'זה נהנה וזה לא חסר', דקיימא לן דפטור.

לסברת הקהילות יעקב יש ראיה מדברי התוספות בבבא מציעא (כו ע"ב, ד"ה אינו עובר), שחפץ שהתייאשו בעליו הימנו, אין הגוזלו עובר משום "לא תגזֹל" (ויקרא י"ט, יג), אלא רק משום "השב תשיבם" (דברים כ"ב, א). על פי הקהילות יעקב, החילוק פשוט: דין "השב תשיבם" הוא בחפצא הגזול, ועל כן הוא קיים גם לאחר ייאוש, שהרי הגוף עודנו קנוי לבעליו; אבל אין איסור גזלה בחפץ שאין בו עבור הבעלים לפחות שווה פרוטה.

הרב ברוך וינטרוב