!!
 
לאתר ישיבת הר עציון
הפוך לאתר הבית דף קשר - בטאון הישיבה נקודת חיבור - בית המדרש לצעירים קשת - קול שידורי תורה מכללת הרצוג להכשרת מורים תורה ברשת - אתרי אינטרנט תורניים עיון בדף היומי

   זריחה:    
   סוזק"ש:  
   מנחה:  
   שקיעה:


שעון קיץ


הזמנים באדיבות kaluach

דף יומי:
   להצגת הדף
   הדף היומיומי
   דפי עזר
   שיעור מוקלט
   קצרדף להאזנה
   קצרדף להאזנה


 

דף יוםיומי

בבא קמא דף קח – ירושה במודר הנאה

המשנה בשלהי הדף אומרת:

"האומר לבנו: קונם אי אתה נהנה משלי, אם מת – ירשנו" (קח ע"ב).

מהמשך המשנה משתמע, שלא זו בלבד שהבן יורש, הוא אף מותר ליהנות מהנכסים, שכן אין זו עוד הנאה משל האב. לכאורה הדבר פשוט: לאחר מות האב, הנכסים כבר אינם שלו. אך הרשב"א (ד"ה האומר) מעיר שהדבר אינו מובן מאליו, שכן בנדרים (לד ע"ב) נאמר שאם נתן המדיר מתנה למודר ללא תיווך של גורם שלישי, יש בזה איסור הנאה; ומבואר הטעם ברשב"א, שאף שכעת הנכס אינו של המדיר, כיוון שהגיע למודר מידי המדיר, יש כאן הנאה מן המדיר. מדוע, אם כן, אין בירושת הבן את האב משום הנאה מן האב? תשובתו של הרשב"א לשאלה זו מעמידה אותנו על יסוד חשוב באופייה של ירושה:

"הכא שאני, שאינו נהנה ממנו, אלא משל שמים, שירש נכסים אלו עם מיתת האב".

וביתר ביאור כתב בחידושיו לנדרים (שם, ד"ה א"ל):

"דאין היורש יורשו אלא לאחר מיתה, דכבר נפק מרשות המדיר, ולא מן המוריש באה לו נחלה, אלא שהתורה זכתה לו".

הרשב"א טוען שירושה אינה העברה של הנכס מידי המוריש לידי היורש. למת אין בעלות; לכן במותו חדל המוריש להיות בעל הנכס, והתורה היא שבחרה באדם שלידיו יעבור הנכס. שלא כקניין (כדוגמת המתנה הנזכרת בסוגיה בנדרים), שהוא הליך הנעשה בידי אדם, ירושה אינה הליך אנושי, אלא התורה עושה אותה. הדבר רחוק כרחוק מזרח ממערב מן התפיסה החילונית, שבה מסלול הירושה המרכזי הוא ירושה על פי צוואה, שהמוריש מגלה בה את רצונו להעביר את נכסיו לאנשים אלו או לאחרים, והחוק רק צריך לקבוע את בררות המחדל כאשר אדם לא עשה כן.

ואולם, בספרו רסיסי טל (עמ' קנא) ציין מורנו הרב עמיטל שליט"א, שמדברי רבנו תם בתוספות בגטין (יג ע"א, ד"ה והא) עולה תפיסה שונה מתפיסתו של הרשב"א. רבנו תם קובע שם כי הכלל "מצוה לקיים דברי המת" אינו שייך בגר, שאין לו קרובים וממונו הופך להפקר, אלא רק בממון שעובר בירושה:

"דכל דאיתיה בירושה מצוה לקיים דבריו, הואיל ולא פסק כחו מאותו הממון, דמכחו יורשין, אבל גר, דליתיה בירושה, ופסק כחו מממונו, אין מצוה לקיים דבריו".

תימוכין לגישה זו ניתן להביא משיטת רבי יוחנן בן ברוקה (בבא בתרא קל ע"א), שאדם יכול לבחור בן מבניו ולהוריש לו את כל הנכסים, על פי הלימוד: "'והיה ביום הנחילו את בניו' (דברים כ"א, טז) – התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה", כלומר האב הוא המנחיל, ולא התורה (אמנם יש גם הבנות אחרות בשיטה זו, ואכמ"ל).

כיצד יבאר רבנו תם את דין משנתנו? מסתבר שאף שהנכס בא מכוחו של המוריש, מאחר שכעת הנכס אינו בבעלותו, והוא לא בחר בחירה יזומה ורצונית ביורש, אין זה נחשב הנאה ממנו. אך לפי זה, אם אכן בחר האב בבן זה דווקא, כשיטת רבי יוחנן בן ברוקה, יחול גם יחול איסור ההנאה.

הרב שמואל שמעוני