!!
 
לאתר ישיבת הר עציון
הפוך לאתר הבית דף קשר - בטאון הישיבה נקודת חיבור - בית המדרש לצעירים קשת - קול שידורי תורה מכללת הרצוג להכשרת מורים תורה ברשת - אתרי אינטרנט תורניים עיון בדף היומי

   זריחה:    
   סוזק"ש:  
   מנחה:  
   שקיעה:


שעון קיץ


הזמנים באדיבות kaluach

דף יומי:
   להצגת הדף
   הדף היומיומי
   דפי עזר
   שיעור מוקלט
   קצרדף להאזנה
   קצרדף להאזנה


 

דף יוםיומי

בבא קמא דף קא – הקוף הצבע

"כגון דצמר דחד וסמנין דחד, וקאתי קוף וצבעיה לההוא צמר בהנך סמנין – יש שבח סמנין על גבי צמר, דאמר ליה: הב לי סמנאי דגבך נינהו; או דלמא אין שבח סמנין על גבי צמר, ואמר ליה: לית לך גבאי כלום?" (קא ע"א).

במבט ראשון הדיון מתמיה: מדוע יש לעסוק בשאלה אם יש שבח סמנין על גבי צמר, או, לפי ניסוחה של המשך הסוגיה, אם "חזותא מילתא היא"? לכאורה יש לפנינו חפץ שמורכב מחומרים של שני האנשים – צמר דחד וסמנין דחד – והם אמורים להיות שותפים בו; ואף על פי כן הגמרא תולה הכול בחזותא, ומשמע שאם, למשל, הצמר אדום וגם הסמנין אדומים – ועל כן לא הותירו בו שום רושם – ברור שאין לבעל הסמנין כל תביעה, מפני שאין חזותא!

מסתבר שהנחת הדיון היא, שנוזל שנבלע בתוך מוצק אינו קיים עוד כחומר (מלבד מה שניתן להוציא על ידי כיבוס, כמבואר בעמוד ב), והשאלה אם "חזותא מילתא היא" משמעה: האם ההשפעה על חזות החפץ ממשיכה את נוכחותו של החומר שחדל לכאורה להתקיים? לשאלה זו יש השלכות אפשריות לאיסור בגד שנצבע בקליפי ערלה (אלא שאת זה דוחה הגמרא בקביעה כי "הנאה הנראה לעינים אסרה תורה"), וכן לדיני רביעית דם בטומאת אוהל: דם שנבלע בקרקע הבית אינו מטמא, משום שכבר אינו קיים; רביעית דם שנבלעה בבגד אך יכולה לצאת בכיבוס מטמאת, משום שהיא קיימת בתוך הבגד; ואילו רביעית דם שנספגה בבגד ואינה יכולה עוד לצאת בכיבוס, אך משפיעה על חזותו של הבגד, תלויה בשאלת חזותא מילתא.

אשר לדיני ממונות, הגמרא אומרת שרק אם חזותא מילתא היא ניתן לראות את הסמנין כקיימים בתוך הבגד הצבוע, ועל כן רק לפי עמדה זו תיתכן תביעת "ממוני גבך". אלא שכאן מקשים התוספות (ד"ה או): מדוע לא ניתן לחייב אם אין רואים את החומר הצובע כנוכח בתוך הבגד? הלוא זה נהנה (בעליית ערך בגדו) וזה חסר (את הצבע), ועל כן צריך הנהנה לשלם על ההנאה – כשם שמצינו בבהמה שאכלה פירות ברשות הרבים, ששם אין חיוב שן, שמשלמת מה שנהנתה (לעיל כ ע"א), ובתחב לו חברו בעל כורחו משקין של אחרים בבית הבליעה, שמשלם מה שנהנה (כתובות ל ע"ב)!

מקוצר היריעה נתייחס רק לתירוצם הראשון של התוספות. לפי תירוץ זה, אפשר לחייב על "מה שנהנה" רק אם ההנאה באה על ידי מעשה שלו או של בהמתו (כמו באכילה ברשות הרבים) או אם "נהנה גופו" (כמו בתחב לו חברו בבית הבליעה). מה פשרם של תנאים אלו? הלוא איננו עוסקים בדיני נזיקין, שבהם דרוש מעשה שיחבר בין הנזק לבין מחוללו?

הגאון ר' שמעון שקאפ (שערי יושר שער ג פרק כה; מומלץ לעיין שם) מבאר, שמאחר שאנו דנים בהנאה שקיבל אדם על חשבון חברו – ולא בממון ממשי של אדם אחד שמצוי ביד חברו (כפי שהיה אילו הוכרע שחזותא מילתא היא) – יש לבחון זאת על פי גדריו של מושג ההנאה שהתורה מכירה בו, ובין השאר על פי גדריו לעניין איסורי הנאה. לטענתו, התורה לא אסרה כל הנאה, אלא רק הנאה של שימוש בחפץ. הנאת הגוף ודאי מוגדרת כשימוש, אך הנאה כלכלית גרידא אינה נחשבת שימוש, אלא אם כן היא מושגת באמצעות מעשה פיזי כלשהו. ועדיין הדברים צריכים ביאור. [להרחבה בנושאים אלו מומלץ לעיין בספרו המצוין של הרב יהונתן בלס "עשיית עושר ולא במשפט"].

הרב שמואל שמעוני