mysql_error
לאתר ישיבת הר עציון
הפוך לאתר הבית דף קשר - בטאון הישיבה נקודת חיבור - בית המדרש לצעירים קשת - קול שידורי תורה מכללת הרצוג להכשרת מורים תורה ברשת - אתרי אינטרנט תורניים עיון בדף היומי

   זריחה:    
   סוזק"ש:  
   מנחה:  
   שקיעה:


שעון קיץ


הזמנים באדיבות kaluach

דף יומי:
   להצגת הדף
   הדף היומיומי
   דפי עזר
   שיעור מוקלט
   קצרדף להאזנה
   קצרדף להאזנה


 

דף יוםיומי

בבא קמא דף צח – קטן שהזיק וקטן שחבל

בשבוע שעבר סיימנו את פרק החובל, אך בעקבות הערה מעניינת של רש"י בדף דהיום נשוב לענייני אותו פרק, ולשאלה יסודית באופיים של תשלומי חבלה.

סוגייתנו עוסקת בנזקי גרמי, ובכלל זה מזכירה את דין השורף שטרותיו של חברו. הגמרא (צח ע"ב) מספרת שרב אשי שרף שטר, ורפרם חייבו לשלם לבעל השטר את הממון שהפסיד, ולא רק את דמי הנייר. רש"י על אתר התקשה בבעיה שנראית צדדית: כיצד ייתכן שרב אשי – מגדולי האמוראים, חותם התלמוד – עסוק היה בשרֵפת שטרות של אחרים?!

רש"י מצא פתרון מעניין לשאלתו: "רב אשי – ששרף שטר חבירו בילדותו", כלומר היה זה מעשה נערות שעשה רב אשי בקטנותו.

האור זרוע (חלק ג, פסקי בבא קמא, פרק ח' סימן שמ"ו) ציין שדברי רש"י סותרים לכאורה משנה מפורשת, לעיל פז ע"א:

"חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה: החובל בהן חייב, והם שחבלו באחרים פטורין.

העבד והאשה פגיעתן רעה: החובל בהם חייב, והם שחבלו באחרים פטורין; אבל משלמין לאחר זמן: נתגרשה האשה, נשתחרר העבד – חייבין לשלם".

מן המשנה עולה שיש להבחין בין אישה, שאמנם פטורה מתשלומי חבלה בהיותה נשואה, אך חייבת לשלם אם תתגרש, לבין קטן, שאינו חייב לשלם אפילו כשיגדיל. לפום ריהטא יש כאן סתירה: לדעת רש"י, קטן שהזיק והגדיל חייב לשלם, ואילו מהמשנה עולה בפירוש שאין הוא חייב לשלם! ואכן, האור זרוע טען שהסוגיות חלוקות בעניין זה.

ברם, הגרי"ד סולוביצ'יק טען שיש לחלק בין הסוגיות. בדף צח מתייחס רש"י לנזקים שנגרמו לממון. בתחום זה החיוב נובע מהפסדו של הניזק, ומאחר שההפסד שריר וקיים גם לאחר שהגדיל הילד, אין סיבה שייפטר ממנו. המשנה בדף פז, לעומת זאת, עוסקת בחובל. יסוד החיוב על חבלה איננו בתוצאה – שאותה לעולם לא יוכל החובל להשיב – כי אם ברשעותו של החובל. את הקטן, שאינו בן דעת, אי אפשר להאשים ברשעות, ועל כן לא ניתן לחייבו גם לאחר זמן, הגם שהחבלה ממשיכה לצער את הנחבל גם כשהילד כבר גדל ועמד על דעתו.

חילוק זה של הגרי"ד קשור ליסוד מהותי יותר בתשלומי הנזק של החובל: היותם תשלומי קנס, ולא תשלומי ממון (כמפורש ברמב"ם הלכות חובל ומזיק פ"ה הלכות ו–ז; וראה דף יומיומי לדף פה). מקובל להסביר, שתשלומי ממון הם פיצוי, ואילו תשלומי קנס – ענישה. על נזק לממון דרוש פיצוי, ופיצוי זה נחוץ גם לאחר שהגדיל הקטן. בחבלה באדם, לעומת זאת, אין מקום לפיצוי ממוני, שכן את תוצאת החבלה – הפגיעה בצלם אלוהים שבאדם – לא ניתן להשיב בתשלום ממוני כלשהו; אבל ההלכה מענישה את החובל וקונסת אותו. ומאחר שקטן אינו בר עונשין, הריהו פטור לגמרי.

הרב אודי שוורץ