!!
 
לאתר ישיבת הר עציון
הפוך לאתר הבית דף קשר - בטאון הישיבה נקודת חיבור - בית המדרש לצעירים קשת - קול שידורי תורה מכללת הרצוג להכשרת מורים תורה ברשת - אתרי אינטרנט תורניים עיון בדף היומי

   זריחה:    
   סוזק"ש:  
   מנחה:  
   שקיעה:


שעון קיץ


הזמנים באדיבות kaluach

דף יומי:
   להצגת הדף
   הדף היומיומי
   דפי עזר
   שיעור מוקלט
   קצרדף להאזנה
   קצרדף להאזנה


 

דף יוםיומי

בבא קמא דף פז – החובל בעבד כנעני שלו

"החובל בעבד כנעני של אחרים – חייב בכולן... והחובל בעבד כנעני שלו – פטור מכולן" (פז ע"א).

קצות החושן (סימן תכ"ד ס"ק א) העיר, כי משמע מכאן שהחובל בעבד כנעני של עצמו פטור גם ממלקות. לפי פסק הרמב"ם (הלכות חובל ומזיק פ"ה ה"א וה"ג), החובל בחברו עובר על איסור תורה שמחייב מלקות, אלא שבדרך כלל אין הוא לוקה, שכן זהו לאו הניתן לתשלומין; ועל כן יש חיוב מלקות רק בחבלה שאין בה שווה פרוטה. מדוע, אם כן, פטור החובל בעבדו שלו ממלקות, אף שאינו חייב בתשלומין?

תשובתו של הקצות היא: "ואף על גב דהיכא דליכא תשלומין בחובל מיחייב מלקות, כיון דפטורא דרבו אינו אלא משום דמה שקנה עבד קנה רבו, והווה ליה בר תשלומין, אלא שרבו זוכה ממנו אחר כך", כלומר: בעיקרון ניתן הלאו לתשלומין גם כאן, והעבד אכן זוכה בחיוב הכספי שמגיע לו, אלא שזכייה זו חוזרת באופן אוטומטי לאדון, ועל כן אין חיוב תשלום בפועל.

והנה, פסק הרמב"ם (שם): "המכה את חבירו הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה, שהרי אין כאן תשלומין כדי שיהיה לאו זה ניתן לתשלומין, ואפילו הכה עבד חבירו הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה, שהרי ישנו במקצת מצות". והקשה הבית יוסף: "ותמיהני... למה הצריך שיהא העבד של אחרים? דאפילו אם הוא שלו, למה לא יתחייב מלקות על הכאה שאין בה שוה פרוטה? שאף על פי שהוא עבדו, כיון שהוא חייב במצות לא ניתן לו רשות להכותו!" (סימן ת"כ). טענת הבית יוסף הולמת את גישת הקצות, שהרב החובל בעבדו מתחייב כלפיו בתשלום במישור התאורטי. מה, אם כן, סובר הרמב"ם?

ייתכן שהרמב"ם הסיק הבנה אחרת מעיון בסוגיה. המשנה אומרת שהחובל בעבד של אחרים חייב בכל חמשת התשלומין, ובפשטות חייב הוא לשלם לרב, אלא שהגמרא בגטין יב ע"ב קבעה שתשלומי הריפוי מיועדים לריפוי העבד. הגר"א וסרמן (קובץ שיעורים כתובות סי' רי"ח) ביאר שחיוב ריפוי ביסודו אינו חוב ממוני; זוהי חובה שיש על החובל לדאוג לריפויו של הנחבל, שהכסף הוא רק אחת הדרכים להגשימה, ורק בשלב שני היא מתגבשת לחיוב כספי מוגדר שניתן לתבעו בבית דין. לפיכך אין הרב יכול ליטול את הכסף לעצמו, אלא הוא צריך לרפא בו את העבד.

ואולם, הבנה זו מובילה לשאלה שבה דנים התוספות בסוגייתנו (ד"ה בעבד): מדוע הרב שחבל בעבדו פטור מתשלומי ריפוי? קשה לומר שהוא מתחייב ברמה התאורטית אך זוכה מדין "מה שקנה עבד קנה רבו", שהרי חיוב הריפוי איננו, כאמור, זכות ממונית, אלא חובה לדאוג לריפוי העבד! התוספות הביאו שתי גישות בעניין זה. לפי הגישה הראשונה, הפטור של רב שחבל בעבדו אינו מוחלט, והוא חייב לרפאותו. אבל הגישה השנייה – התואמת את פשטות ההלכה כפי שנקבעה במשנה וברמב"ם – גורסת שהרב שחבל בעבדו אכן פטור גם מריפויו. וכל כך למה? נראה שלפי עמדה זו, פגיעה בעבד מוגדרת חבלה רק אם חבל הרב באחד מראשי איבריו (שאז יוצא העבד בשן ועין [והדבר כרוך באיסור חבלה, ראה רש"י גטין כא ע"ב, ד"ה לא]); כל פגיעה אחרת אינה נתפסת כחבלה, אלא כהתנהגות קבילה – הגם שלא רצויה – של רב הרודה בעבדו. לפיכך פטור הרב אף מן הריפוי, ואף ממלקות על הלאו דחבלה – ומטעם הפוך לטעמו של קצות החושן!

הנפקא מינה של הסבר זה תהיה כשחבל הרב בעבדו בראשי איברים, אלא שהדבר קרה ללא עדים, ועל כן אין העבד יוצא לחירות (ראה לעיל עד ע"ב). לפי דברינו, יש לפעולה זו שם חבלה, ועל כן יתחייב הרב בריפוי העבד [ומכל מקום מלקות לא יתחייב, שכן הלאו מצד עצמו ניתן לתשלומין].

הרב שמואל שמעוני