!!
 
לאתר ישיבת הר עציון
הפוך לאתר הבית דף קשר - בטאון הישיבה נקודת חיבור - בית המדרש לצעירים קשת - קול שידורי תורה מכללת הרצוג להכשרת מורים תורה ברשת - אתרי אינטרנט תורניים עיון בדף היומי

   זריחה:    
   סוזק"ש:  
   מנחה:  
   שקיעה:

זמני השבת:
    הד"נ: 
    יציאה:


שעון קיץ


הזמנים באדיבות kaluach

דף יומי:
   להצגת הדף
   הדף היומיומי
   דפי עזר
   שיעור מוקלט
   קצרדף להאזנה
   קצרדף להאזנה


 

דף יוםיומי

בבא קמא דף עג – הזמת עדות הגנֵבה והטביחה

מהלך הגמרא בדף עג ע"א מסובך מעט. בעיוננו ננסה לבאר חלק מן השאלות העולות ממנו, בלא שנתיימר לכסות את מלוא השיטות בנידון.

הלכה נפסקה כדעת אביי, שעד זומם למפרע הוא נפסל. וכאן עולה שאלה שנשמעת אולי קנטרנית מעט, אך מתברר מסוגייתנו שיש לה השלכות: מאיזה רגע בדיוק חל פסולו של העד – האם מסוף מעשה העדות, או שמא מתחילתו? למעשה, הדבר נעוץ במחלוקת אחרונים כללית, שכבר ראינוה בעבר (הדף היומיומי לדף ל ע"ב), ביחס למעשים הפוסלים אדם לעדות: האם המעשה הוא שפוסל את האדם, ולכן הפסול חל רק משהושלם המעשה; או שמא הנכונות הנפשית – המתגבשת, בסופו של דבר, לכלל מעשה – היא שפוסלת, ועל כן חל הפסול למפרע מרגע התחלת המעשה.

בסוגייתנו ניכרת סתירה פנימית בנושא זה. הגמרא הקשתה על שיטת אביי, שעד זומם נפסל למפרע, מכך שניתן לחייב "כאשר זמם" גם על עדות הגנֵבה וגם על עדות הטביחה: "כיון דאיתזמו להו אגניבה, איגלאי מילתא למפרע דכי אסהדו אטביחה פסולין הוו – אמאי משלמין אטביחה?". הגמרא משיבה שהעדים העידו על הגנֵבה ועל הטביחה בבת אחת – דהיינו: תוך כדי דיבור – ועל כן מדובר במעשה הגדה אחד. מתירוץ זה נראה, שהגמרא סבורה כי אף לדעת אביי אין פסול העד חל מתחילת העדות, אלא רק מתום מעשה ההגדה; נמצא שעדות הטביחה נאמרה על ידי עד כשר, וניתן לחייב עליה "כאשר זמם".

ואולם, מהמשך הסוגיה עולה לכאורה אחרת:

"דכולי עלמא תוך כדי דיבור כדיבור דמי, מאי לאו בהא קמיפלגי, דרבנן סברי: מכאן ולהבא הוא נפסל, וכיון דמההיא שעתא קא מיתזמי, אטביחה דקא מיתזמי איתזום, אגניבה דלא מיתזמי לא איתזום; ר' יוסי סבר: למפרע הוא נפסל, וכיון דמיד כי אסהידו הוא דמיפסלי, אי איתזמו להו אטביחה איתזמו להו נמי אגניבה, דהא תוך כדי דיבור כדיבור דמי!".

מכאן עולה, שאם סוברים שעד זומם למפרע הוא נפסל, ועדות תוך כדי דיבור נחשבת למעשה הגדה אחד – תיפסל העדות כולה, כלומר: הפסילה למפרע היא כבר מתחילת מעשה ההגדה, ולא מסופו!

רבנו פרץ עמד על קושי זה בתוספותיו על אתר (ד"ה ורבי), ונקט כעיקר את הגמרא הראשונה, לפיה פסול הגברא של העד הזומם חל רק מתום מעשה ההגדה. לדבריו, טענת הגמרא השנייה, שהזמת אחד ממרכיבי העדות פוסלת גם את המרכיב השני, אינה משום שהתגלה למפרע שהעד פסול, אלא משום שהתגלה שהחפצא של העדות פסול, וחל כאן כלל אחר המתחדש בסוגייתנו: "עדות שבטלה מקצתה – בטלה כולה". גם אם בשעת העדות עדיין היה הגברא עד כשר, הרי ברור שעצם העדות המוזמת היא עדות פסולה, לפיכך בטלה העדות כולה.

ואולם, בתשובתו של רבנו פרץ יש קושי גדול: הלוא הגמרא תלתה שאלה זו במחלוקתם של אביי ורבא, העוסקת באופן ברור למדיי בשאלה מאימתי חל פסול הגברא של העד; כיצד, אם כן, ניתן לומר שמדובר כאן בפסול החפצא של העדות?

דומה אפוא, שדברי רבנו פרץ מכריחים אותנו לחידוש גדול בשיטת רבא. עלינו לומר כי לא זו בלבד שפסול הגברא מעוכב – גם אין אנו רואים את העדות המוזמת כפסולה בתורת ודאי, שכן "מאי חזית דציית להני? ציית להני!". נמצא שלדעת רבנו פרץ, גם פסול החפצא של העדות תלוי במחלוקת האמוראים.

להרחבה: עיין בשיטת רש"י בסוגיה, החולקת, כפי הנראה, על גישתו של רבנו פרץ. כיצד יוכל רש"י ליישב בין חלקי הסוגיה?

הרב שמואל שמעוני