!!
 
לאתר ישיבת הר עציון
הפוך לאתר הבית דף קשר - בטאון הישיבה נקודת חיבור - בית המדרש לצעירים קשת - קול שידורי תורה מכללת הרצוג להכשרת מורים תורה ברשת - אתרי אינטרנט תורניים עיון בדף היומי

   זריחה:    
   סוזק"ש:  
   מנחה:  
   שקיעה:


שעון קיץ


הזמנים באדיבות kaluach

דף יומי:
   להצגת הדף
   הדף היומיומי
   דפי עזר
   שיעור מוקלט
   קצרדף להאזנה
   קצרדף להאזנה


 

דף יוםיומי

בבא קמא דף סה – הגוזל חפץ ועלה ערכו

כאשר אדם גוזל חפץ, הוא מתחייב בהשבתו, ואם החפץ ניזוק – חייב הוא לשלם את דמיו. מה קורה אם ערך החפץ השתנה בין שעת הגזלה לשעת הנזק? סוגייתנו קובעת כלל, שיסודו כבר במשנה בתחילת הפרק התשיעי: "זה הכלל: כל הגזלנים משלמין כשעת הגזלה" (צג ע"ב). הווה אומר: חיובו של הגזלן חל באופן סופי בשעת הגזלה; החובה הבסיסית היא להשיב את החפץ בעין, ואם החפץ כבר אינו קיים – לשלם את ערכו כפי שהיה בשעת יצירת החיוב, שהיא, כאמור, שעת הגזֵלה.

לכך יש נפקא מינה לרעת הגזלן מחד גיסא ולטובתו מאידך גיסא. כאשר ערך החפץ ירד, הכלל של המשנה פוגע בגזלן: עליו לשלם את שווי החפץ כפי שהיה בשעת הגזלה. ברם, אם ערך החפץ עלה קודם שנשבר, אין הגזלן חייב לפצות על השבירה, ודי בכך שישלם את ערך החפץ בשעת הגזלה.

ואולם, בסוגייתנו מחדש רבה שכל זה דווקא כאשר החפץ נשבר מאליו; אך אם הגנב שבר את החפץ בידיים, וערך החפץ בשעת השבירה היה גבוה יותר מערכו בשעת הגזלה, עליו לשלם את הערך הגבוה יותר, כפי שהיה בשעת השבירה. דין זה טעון הסבר. כפי שראינו, הגזלה מחייבת אך ורק לפי ערך החפץ בשעת הגזלה. על כורחנו, אם כן, שאירוע השבירה יצר מחייב חדש, ויש להבין: מהו מחייב זה?

בשאלה זו נחלקו הפוסקים. קצות החושן (סימן ל"ד ס"ק ג) טען, שהדרך היחידה לחייב במחיר הגבוה יותר היא להכניס לתמונה מחייב חיצוני לדיני הגזֵלה – דין מזיק. לאמור: אף שהגזלן קנה את החפץ בקנייני גזלה, והתחייב עליו בכל מקרי האונס, עדיין נותרה הבעלות הבסיסית בידי הנגזל, ועל כן אם שבר הגזלן את החפץ – הריהו מתחייב כלפיו מדין מזיק. ואכן, הר"ן בחידושיו לבבא מציעא מג ע"א והנימוקי יוסף שם התייחסו לחיוב המדובר בלשון "מזיק".

ואולם, מפשטות הגמרא בבבא מציעא שם עולה כיוון אחר, שבו נקט בעל נתיבות המשפט (סימן ל"ד ס"ק ה). הגמרא שם אומרת: "כיון דאי איתא הדרא למרה בעינא, ההיא שעתא דקא שתי ליה או דקא תבר לה קא גזל מיניה", כלומר: כיוון שאילו היה קיים, היה החפץ חוזר לבעלים כמות שהוא, נמצא שהגזלן גזל את החפץ בשעת השתייה או השבירה. מכאן הוציא בעל הנתיבות, שלפנינו חיוב גזלה נוסף: המעשה הראשון גזל את ערכו השימושי של החפץ, אך הותיר בבעלות הנגזל את גוף החפץ, ועמו – את התקווה כי עוד ישוב לראותו; שבירת החפץ שללה מן הנגזל גם את הבעלות על גופו, ועל כן היא מהווה מעשה גזלה חדש, שיוצר חיוב חדש, לפי ערך החפץ בשעת הגזלה.

[להרחבה: האם יש מקום לשלול את כיוונו של בעל קצות החושן? האם יש בעיה לחייב גזלן בדיני נזיקין? עיין במאמרו של איתן אדרעי "המזיק את הגזלה", דף קשר 1020.]

להשלמת עניין התשלום על גזלה שערכה השתנה בין שעת הגזלה לשעת השינוי ראה הדף היומיומי לדף צג. עוד על סוגיית "תברה או שתייה" בדף היומיומי למסכת בבא מציעא דף מג.

הרב שמואל שמעוני