!!
 
לאתר ישיבת הר עציון
הפוך לאתר הבית דף קשר - בטאון הישיבה נקודת חיבור - בית המדרש לצעירים קשת - קול שידורי תורה מכללת הרצוג להכשרת מורים תורה ברשת - אתרי אינטרנט תורניים עיון בדף היומי

   זריחה:    
   סוזק"ש:  
   מנחה:  
   שקיעה:


שעון קיץ


הזמנים באדיבות kaluach

דף יומי:
   להצגת הדף
   הדף היומיומי
   דפי עזר
   שיעור מוקלט
   קצרדף להאזנה
   קצרדף להאזנה


 

דף יוםיומי

בבא קמא דף נד – נזקי שור פיקח בבור

הגמרא בדף נד ע"ב מסיקה, כי אם נפל שור פיקח לבור ביום, בעל הבור פטור. בטעם הדין כתב הרמב"ם (הלכות נזקי ממון פי"ב הט"ז), "שזה כמו אונס" לבעל הבור, שהרי מצופה מן הבהמה לשים לב ולא ליפול למכשול. ואולם, הרמב"ם מחלק בין מיתה לנזק: הוא קובע כי הפטור מוגבל למקרה שהבהמה מתה, אך אם הבהמה רק ניזוקה, בעל הבור חייב. חילוק זה עורר את תמיהתו של הראב"ד בהשגותיו: "ומה בין נזק למיתה לענין זה?".

המגיד משנה על אתר תירץ, שלדעת הרמב"ם שוורים נזהרים דווקא מפני מכשולים שעלולים לגרום למותם, אך בעל הבור אינו יכול לסמוך על זהירותם לעניין נזיקין. לפירוש זה יש נפקא מינה: אם הוזק השור בבור שעלול להמיתו, פטור בעל הבור, שהרי סוף סוף אמור היה השור להיזהר שמא ייפול לבור וימות בו. דא עקא, שהחילוק בין בור שיש בו כדי להמית לבין בור שאין בו כדי להמית אינו משתמע כלל מדברי הרמב"ם.

על כן נראה להציע בפסק הרמב"ם פירוש שונה. דומה שמקור חילוקו בין נזיקין למיתה הנו החילוק הזהה שקיים בדין אדם שנפל לבור: גם שם פטור בעל הבור על מיתה וחייב על נזיקין. מסתבר שהרמב"ם הבין כי אין זו גזרת הכתוב שרירותית, אלא חילוק עקרוני בין מוות בגלל נפילה לבור לבין היזק על ידו. במקרה של מוות, נובע חיובו של בעל הבור מאשמתו במיתה, ועל כן אם צריך היה הנופל להיזהר – כגון בהמה פיקחת ביום או אדם בכל מצב (שכן שמירת אדם מוטלת תמיד על עצמו) – נחשב בעל הבור אנוס, והוא פטור. בנזיקין, לעומת זאת, אין חיובו של בעל הבור מצד האשמה, אלא מצד עצם זה שגרם לנזק, ועל כן הוא חייב גם באונס.

מאחורי חילוק זה עומד המאפיין הייחודי של בור – זהו אב הנזיקין היחידי שאין בו כל מעשה שניתן לייחסו לבעליו: האש שורפת, השור נוגח או אוכל, אך הבור הנו רק מקום, שבו נחבט הניזק או נחנק מן ההבל. מעובדה זו נגזר שוני מהותי בין נזיקין למיתה. נזיקין הם תוצאה ישירה של החבטה בבור, ולכן ניתן לחייב עליהם את בעל הבור כמי שהזיק בעצמו. מיתה, לעומת זאת, איננה תוצאה ישירה של החבטה בבור: החבטה גורמת לפציעה, ואם הפציעה חמורה דייה – הבהמה מתה. בקצרה: המפגש בקרקע הבור גורם ישירות לנזק, בעוד שהמוות הוא תוצאה של הנזק, ולא תוצאה ישירה של הנפילה. על ירידת הערך כתוצאה מן המיתה לא ניתן אפוא לחייב את בעל הבור בתורת גורם פעיל למיתה, אלא רק בתורת אשֵם (בניגוד לירידת ערך בגלל נזק, ששם, כאמור, נתפס בעל הבור כגורם ממש). הבנה זו נכונה הן לגבי בהמה הן לגבי אדם, והרמב"ם אכן מיישמה בשניהם.

על סברה זו יש להקשות: אם כן, מדוע לא נחייב את בעל הבור לפחות על הנזק הישיר שנגרם לבהמה, הגם שלא ניתן לחייבו על המיתה? התשובה היא, כנראה, שכאשר הבהמה מתה, שוב אין מקום לדבר על ירידת ערך בגלל נזקים אחרים, ואנו מייחסים את ירידת הערך כולה למוות.

הרב ברוך וינטרוב